דמיינתי לעצמי ערב אחר לגמרי, רגוע ושליו, בו כל בני הבית נהנים, איש במקומו. הפרטנר לקח את הבנים לשחק כדורסל. הבנות נסעו לבלות את הערב בבית סבתן, והקטנות כבר שכבו לישון במיטות.
זה חודש ימים שאני מתכננת להכין מתכון מסוים של עוגת בוקר חדשה, כהפתעה לילדים שימצאו בבוקר משהו מעניין ומקורי לגיוון ה"קורנפלקס בחלב" הנצחי. רכשתי את כל המצרכים, וחשבתי לממש את המשיכה שלי לעולם הבישול. לא לבשל סתם כמדי יום קציצות עוף ברוטב אדום או שניצלים, עוגת טורט פשוטה או עוגיות פריכות, אלא משהו מיוחד יותר בשביל הכיף שלי וההנאה של הילדים.
לא לקחתי בחשבון את סצנת הבכי של דודי בן השבע: "למה הם הלכו ולא לקחו אותי איתם?"
"דודי חמודי", הרגעתי אותו בכוס שתיה קרה ובחטיף גרנולה שאני מרשה רק באירועים מיוחדים. "תבין, שלושת האחים שלך כבר גדולים יותר וחצו את גיל עשר. הם הלכו לשחק עם אבא וחברים במשחק המתאים להם. בפעם אחרת, כשיצאו לפעילות המתאימה גם לך - ייקחו גם אותך".
נדרשו עוד מספר דמעות ויללות כדי להבהיר לי שהחלום האפוי מדיף הניחוח, יידחה לעת עתה ושאני עומדת לשבת ולהסביר לבני המתעקש שהוא כבר גדול, את עובדות החיים. גיסתי, שבימים אלו דוגרת על לימודי פסיכולוגית ילדים, משננת לי שוב ושוב: "כשהילד בוכה, ולא משנה מאיזו סיבה, את צריכה לעזוב את כל עיסוקייך ולהתחבר לכאב שלו".
אז בניסיון להתחבר לכאב שלו, התיישבתי לצידו, כובשת את התוכניות. "אל תדאג שהחמצת את היציאה הערב. עוד נפצה אותך במשהו אחר המתאים לגיל שלך, שתהנה ממנו יותר. אתה לא בגילם של אחיך הגדולים".
"אבל אמא", הקטן שלי התחיל לדבר והותיר אותי נפעמת. אולי הוא בכל זאת הוא לא כזה קטן כמו שאני חושבת? "אמא, תנסי לדמיין איך את היית מרגישה, אם היו לוקחים את האחים שלך לשחק במשחק שגם את יודעת לשחק בו, ואותך היו משאירים בבית. איך היית מרגישה?"
"אני מאמינה שהייתי מרגישה עצובה מאוד", הסכמתי איתו. "ו..."
הוא לא נתן לי להמשיך: "אז אני מאוד עצוב!" חרץ. המשכנו במשחק, כשהכדור (הווירטואלי) בידי: "ואיך אתה היית מרגיש אם היית רוצה לשחק במשחק והיו הורסים לך אותו?" שאלתי אותו בחזרה. "הייתי מאוד עצוב ומאוכזב".
"אז זה מה שקורה לי עכשיו. אני רוצה 'לשחק' במטבח עם החומרים, ואני לא רוצה שתמשיך לבכות, כי אני אוהבת אותך ולא יכולה לראות אותך בוכה וכי רותי ומימי שעבדתי קשה מאוד כדי שהן תירדמנה – תתעוררנה ואז תהרוס משהו נוסף שבניתי בעמל".
הבכי פסק באופן מידי. הבגרות שלו הפתיעה אותי, אבל הפתיע אותי לא פחות, שהוא לא השתכנע מהטיעונים ההגיוניים, שהמשחק המיועד לילדים הגדולים ממנו בחמש שנים ויותר, אינו מיועד בשבילו.
נאנחתי. התמודדות חדשה-ישנה בולטת במיוחד כשטווח הגילאים מתרחב: הקטנים רוצים להיות גדולים. המציאות מוכיחה לי מדי פעם כי גם בתחום המוכר בו אני מסתובבת בטבעיות, אמהות ותיקה, מתברר שיש עוד הרבה ללמוד.
"נו, את בטח כבר לא מתרגשת מכל דבר שקורה בבית", זורקות לי חברות מדי פעם. אז נכון. אם שלושה ילדים בוכים בו זמנית, אני לא מתרגשת, אלא עוברת בזהירות מאחד לשני עד שהשקט חוזר. לפני שנים אפיזודה דומה היתה יכולה להותיר אותי רועדת ולחוצה, מאבדת שליטה ושואלת את עצמי: "אמאל'ה, מה עושים עכשיו?"
כן, אני יכולה, כמו אמהות רבות נוספות שצברו ניסיון במהלך השנים, בו זמנית - לתבל את נתחי העוף לאפייה בתנור, לזרוק תבשיל נוסף בסיר אחר, לענות למייל דחוף, ולהשגיח מזווית העין און-ליין על הילדים שמשחקים בפינת הסלון, שלא יפתחו במלחמת העולם השלישית.
אבל אני עדיין עומדת מופתעת מול האתגרים החדשים שהמציאות מכינה לי, תוהה מה ילד יום ולא תמיד יודעת מה לעשות הרגע. כאן המקום להזכיר את דודה ג'ני, אישה בעלת לב רחב וחם שבעצמה גידלה דור שלם. כשהילד הרביעי נולד והגעתי לבקר אותה, כששניים תלויים על זרועותיי, והאחרים מחזיקים בשמלתי ומבקשים בקבוק או במבה – היא תלתה בי עיניים מלאות בנבואה: "את חושבת שקשה לך? מאמי, עוד תתגעגעי לימים שכולם היו קטנים והדאגות היו קטנות".
רק היום אני מבינה אותה, כי כשכולם קטנים ופחות או יותר בגילאים דומים, סדר היום אינו מורכב כמו היום. העול הטכני גדול, אבל עדיין הוא בגדר טכני: לבשל, להכין דייסה, לרוץ מטיטול לרחצה, להרגיע את היללן התורן, אבל הם כולם נהנים בפארק השעשועים הקבוע, כולם נהנים מאותו סיפור ילדים חמוד, ואת כולם פחות או יותר את משכיבה לישון באותה שעה.
זה מתחיל בהדרגה. פתאום אנחנו ההורים חייבים להציב גבולות חדשים. "אתה יכול ללכת לישון בשעה תשע וחצי", אני מבשרת לבכור. "למה רק שימי ער עד תשע וחצי?" מתקוממים השאר, ושוב מגילת ההסברים של "הוא גדול יותר, וכגודל הזכויות גודל החובות".
והיום, דודו שנמצא שם בתווך הגילאים בין הגדולים לקטנים, עדיין לא החליט לאיזו קבוצה הוא שייך. הלב שלו משחק פינג פונג עם כדור המילים. כשמדובר בשינה בשעה מאוחרת, נסיעות וטיולים - הוא כמובן גדול. כשפותחים משחק חדש לקטנים או כשאני מציעה לו להצטרף לשעות הבריכה של הקטנים בבריכת הפעוטות, הוא מיד מתייג את עצמו כקטן ומוצא את עצמו ביניהם.
באותו ערב דמעות, הוא הכריז: "זהו, אמא! מהיום אני שייך לגדולים", הוא רטן בזעף. "וכדאי שתסבירי את זה גם לאבא".
"לך תשכב על הספה עם ספרון שאתה אוהב", הצעתי לו, והוא מותש - נענה להצעתי. שקט מבורך ירד על הבית. בסופו של דבר, עוגת הבוקר נאפתה לה בתנור ועוד הוספתי והרשתי לעצמי לשלוף מתכון ים תיכוני מעניין שיצא על הדרך וריח נפלא התפזר בבית. יום אחד, אני מבטיחה לעצמי, ארשם לקורס שפים.
כשהגדולים חזרו מן המשחק, דודו כבר ישן שנת ישרים. בבוקר התעוררתי לקול ויכוח רם שנשמע מכיוון חדר הילדים. "לא נכון. הפנס הזה שלי".
"מה פתאום הפנס שלך? דודו, יש לי סימן שזה דווקא שלי", חיים התווכח איתו. "זה שלי", עלה קולו המתעקש של דודו. "אני שמתי את זה במגירה שלי".
ובתוך כל המהומה שמעתי את שימי מנסה להפריד בין הניצים: "נו חיים, תוותר לו על הפנס. הוא קטן ממך בהרבה".
חיים עמד על שלו: "אני לא מוותר. דודי לא תינוק. הוא כבר ילד גדול. הוא יכול לראות סימנים ולהבין שזה דווקא שלי".
ואז קולו המתוק של דודי נשמע: "כן חיים, תוותר לי. שימי צודק. אני ילד קטן. אני קטן!" מתברר שגם גדולים רוצים לפעמים לחזור להיות קטנים.