אחוות הדמים: "כל תאונה מזכירה את האובדן"

140 המשפחות במושב שחר התמודדו בשנים האחרונות עם מותם הטרגי של 5 מבני המושב בתאונות דרכים. משפחות ההרוגים מכנות זאת "אחוות דמים" ונזכרות באובדן עם כל תאונה חדשה. יואב כהן, ששכל את אחיו שי: "כמה אמהות נוספות יתמודדו עם האובדן?"

היום הקשה במיוחד שאירע השבוע בכבישי ישראל, שבמהלכו נהרגו תשעה בני אדם בטווח של שבע שעות, היה תזכורת קשה לתושבי המושב שחר שבמועצת לכיש. 140 משפחות המתגוררות במושב התמודדו בשנים האחרונות עם מותם הטרגי של חמישה מצעירי המושב בתאונות דרכים שונות.

 

לפני שנה היו אלה החברים שי כהן (29) ויוסי אוזן (32), שנהרגו בדרכם לעבודה בכביש 3 סמוך לצומת נחשון. המכונית שבה נסעו סטתה לנתיב השמאלי והתנגשה חזיתית במשאית. השניים נקברו זה לצד זה, והמשפחות האבלות נקשרו וחיזקו זו את זו ברגעים הקשים. הן מכנות זאת "אחוות דמים". 

שי כהן ויוסי אוזן ז"ל (צילום: צפריר אביוב)

 

משפחותיהם של ההרוגים טענו כי עבודות הסלילה שנערכו בכביש יצרו סימונים לא ברורים. "הסימנים על הכביש היו מוטעים והובילו אותם הישר למסלול המשאית ממול", אמרו במשפחה. "זה סיוט גדול ומתמשך לדעת שניתן היה לחסוך את המוות המיותר של הבנים אם רק היו מקפידים יותר על הסימון. יכלו לחסוך לנו הרבה כאב, צער ושכול שדבר לא מקהה אותם".

 

אבל גדול היכה במושב הקטן, שבו 140 משפחות אשר ידעו תאונות דרכים רבות מדי בשנים האחרונות. האב ראובן אוזן מתקשה היום לעצור את הדמעות. "כל תאונה וכל הרוג מציפים את הטרגדיה מחדש. אנחנו ממשיכים לחייות מכורח המציאות, אבל הכאב והצער הם מנת חלקנו, יום יום, שעה שעה".

 

"אסור להיות אדישים לקטל"

ביום האזכרה לציון שנה למותם התפרץ ראובן בזעקות ופנה לקהל: "עוד דקה-שתיים על הכביש עדיף מלא להיות פה. קצת זהירות, קצת אדיבות על הכביש. אסור להיות אדישים לקטל הזה". עם זאת, ראובן יודע שנדרשות יותר מסתם מילים.

התאונה שבה נהרגו שי ויוסי ז"ל (צילום: אבי מועלם)

 

אחיו של שי כהן, יואב, מתקשה לגשת לחדרו של אחיו מאז התאונה. "הזמן שעובר אינו מקל כלל וכלל. הגעגועים רק גוברים בכל יום שעובר. הוא וחברו הותירו חלל עמוק בקרב המשפחות", הוסיף יואב.

 

המשפחות שומרות המסורת החליטו להנציח את יקיריהם בהדפסת סידורים לבתי הכנסת לעילוי נשמתם. ישנו נר זיכרון תמידי בבית הכנסת, ושיעורי תורה

שנאמרו פעם בבית של משפחת כהן ופעם בבית משפחת אוזן. "זו אחוות משפחות הדמים", מסכים יואב עם ראובן.

 

בני המשפחות נוהגים לשוחח ביניהם על הטרגדיה ועל זיכרון בניהם שלא יחזרו. "אמא שלי בכלל לא מוכנה להדליק טלוויזיה", מציין יואב. "בוודאי לא לשמוע על עוד תאונה ועוד הרוגים. היא מתכנסת בצערה שלה ומתקשה להתמודד אתו. כמה אמהות נוספות יצטרכו להיות במצבהּ?"

 

יואב זועם על הנהג הישראלי בכבישים. "אני יחסית נמצא הרבה על הכביש. הנהגים אינם סבלנים, אינם ג'נטלמנים. זו ממש קטסטרופה על הכביש", הוסיף

בכעס. "אחרי המקרה של אחי אני יותר רגיש להתנהגות הזו. הלוואי ובאמצעות הפרסום הזה תימנע התאונה הבאה. הכאב הוא גדול ועצום".

 

גם משפחת הללי ממושב שחר איבדה את בנה, משה (35), שנהרג בתאונה בחולון בשנת 2003. משה הלך לראות משחק כדורגל וחצה את הכביש עם אחיו כשנדרס למוות על ידי ניידת משטרה. הוא הותיר ילד ואישה הרה. אחותו, ענת שירזי, מספרת: "תמיד אומרים 'לי זה לא יקרה', אבל כשאתה כבר בסרט הזה, מדובר בסרט אימה. הורינו עדיין מתקשים להתאושש מהאבידה הנוראה. כל מקרה נוסף שמתרחש בארץ, ובמיוחד במושב, מכה בנו שנית ללא רחם. הזיכרונות נותרו ועימם הרבה מאוד כאב".

 

מתחילת השנה נהרגו 211 בני אדם בתאונות דרכים.