מה, זה הכל?

במרכז "דומא קי", ספרו החדש של סטיבן קינג, עומד קבלן עשיר שתאונה הרסה את חייו והחל לצייר ציורים בעלי כוחות. מור אלזון קראה והרגישה שהיא לועסת מסטיק ללא טעם

תאונה איומה הורסת את חייו של אדגר פרימנטל, ידו הימנית נקטעת ורסיסי חייו בהם היה קבלן עשיר, בעל אוהב ואב גאה, צפים ומתרחקים ממנו על נהרות של דם וכעס בלתי נשלט.

 

בהמשך הוא יגלה שלכל דבר רע יש גם השלכות טובות. מי יכול לומר אם בחיים הקודמים היה מצליח להוציא סדרת ציורים כפי שהצליח עתה, כשהוא משתמש, פיזית, בידו השמאלית בלבד, אבל, נפשית, ידו הימנית היא זו שיוצרת את קווי הדמיון ומורה לו מה לצייר? מי יודע אם היה מצליח להכניס את עצמו לתוך תעלומה שמתחילה מילדה קטנה שסבלה מפגיעה זהה לשלו, שחייה משתרגים בחייו שלו כדי שהוא יוכל להציל את, טוב נו, את העולם מרעות ורוחות?

 

שילוב של משפטים קצרים מלאי אימה, עטיפת ספר שצבע אדום נוזל עליה, מן הסתם דם, ושמו של סטיבן קינג, הם המצרכים המדוייקים לרב מכר מלא אימה, בדיוק כמו שהשף המדופלם, קינג, יודע לעשות.

 

אבל לא "דומא קי", ספרו החדש של קינג, הוא שימשוך אתכם אל העולם הביזארי, המפחיד והמוכר של הסופר. את הקריאה בספר הזה ניתן להמשיל להליכה על שפת הים, אם כבר משתמשים בדימויים מהספר, הליכה מעיקה בחול, כמו שקורה לנו פעמים רבות בהן אנחנו רוצים להתקרב אל המים הקרים, או לחילופין להגיע כבר אל מגרש החנייה, אבל החול, כאילו, מונע מאיתנו להתקדם ומשאיר אותנו עוד קצת במקום, עד שאנחנו קצת מתייאשים, ובכל זאת ממשיכים.

 

כך בדיוק זה קורה בספר, הקריאה נראית כאילו היא מהירה ומעבירה אותנו בין מרווחי זמן וחיים אחרים, אבל במבט מרחוק, אנחנו בעצם נשארים באותו המקום, לא יודעים עוד פרטים שיכולים לפתור את התעלומה, קצת מדשדשים במקום עם חזרה על הפרטים שכבר ידועים, וגרוע מזה, כאילו הדפים לא זזים.

 

נו, מתי?

יתכן ואפשר היה לקצץ את העלילה, לחבר את הפרטים מהר יותר, כי כמה באמת אפשר למתוח את הרגע עד שמגלים לנו מה מתחבא בעליית הגג, באמת חשוב לתאר כל מדרגה בדרך? סביר להניח שאם הכל היה מהיר יותר, קשה היה להניח את הספר בצד, מצד שני, היו הרבה פחות מ-609 מעמודים ותחושה שבסוף הספר חייב לקרות משהו מטורף.

 

למרות התחושה של לעיסת מסטיק ללא טעם בכמה וכמה חלקים בספר, קשה לדלג על עמודים, אבל רק בגלל הפחד שפרט קטן ישתרבב לו אל תוך המידע שאנחנו כבר מכירים ונפספס את ההזדמנות להיחלץ מהקריאה עוד בטרם נגיע לסופה. גם דילוג לעמודים האחרונים בספר לא יקלו עליכם, בזה קינג עושה עבודה מצויינת, לא תבין אם לא תקרא, הכל.

 

סטיבן קינג יכול לתפוס אותך כוסס ציפורניים, או בודק שלוש פעמים אם נעלת את

הדלת וכיסית את האסלה למקרה של עליית מפלס המים מסיבה כלשהי, אבל כל זה יקרה אם אתה בוחר לקרוא את הספר בלילה חשוך, כשאתה לבד בבית גדול וגשם ורוחות סוערים בחוץ, וגם זה תלוי בספק, כי כל מה שנותר לך בסופה של קריאה הוא תחושת גיחוך קלה ותהייה של 'מה, זה הכל?'.

 

כי כמה עוד אפשר לחדש בספרי רוחות רפאים, אלילי מוות, בובות שקמות לחיים וקליעי כסף? בייחוד כשכולם נפגשים בבית אחד ורוד על אי בודד בפלורידה שמעט מאד אנשים מגיעים אליו. וכן, זו באמת היתה ההפתעה היחידה בכל הספר. אם אתם לוקחים את הספר איתכם לטיסה, קחו עוד ספר, סביר להניח שתעברו אליו באמצע.

 

• דומא קי, סטיבן קינג. תרגום: בועז וייס. הוצאת מודן, 607 עמודים