איפה אני? אני בורח מהבית? "אבא בעבודה"

יומה נשקף משמורות עיניה השמוטות: בית ספר, גן, גנון, נדנדות, צהרון, שיעורי בית, אמא הוא לקח, אמא הוא שבר לי, אמא הוא בוכה, אמא הוא בלע משהו, אמא הוא שובר לאבא את הלפטופ, אמא זה בסדר שהוא קפץ מהחלון לחצר? חלוקת התפקידים הזו ממש לא נראית לי. על מי אני עובד?

ירח מטורף בשמיים, כל העמק נחשף במערומי לילו. התנשמות יצאו לנשנש כמה זוחלי עפר שנכנעו לחום הכבד, והיא ואני נכנענו לתנועות הנדנדה בחצר הבית.

 

הדשא כבר לא אותו דשא, אבל עיניה הרכות אותן עיניים. אני, שאוהב אותה כבר כמעט עשר שנים מתנדנד איתה על הנדנדה שאבי בנה לנו ולא יודע את נפשי מאהבה. למרות שקשה, כי קשה כמוות אהבה, והקושי הוא בעיקר בך עצמך. השנים, הקמטים, השיער שמתחיל להלבין, ואנחנו נושקים ל-40 ומבינים דבר אחד ברור - אנחנו פה בשבילם.

 

הבטתי בה מתוך החושך, אוחזת אותו בידיה והוא ישן שנת ישרים כמו שרק תינוקות יודעים לישון. בנוסף לו ולגזים שהוא משחרר ממרומי שלושת חודשי חייו, עוד שלושת ילדינו הקטנים, בני שבע, ארבע ושלוש, כבר נכנעו למיטותיהם, והיא ואני בחצר ברגע היסטורי, נהנים מרוח חרישית לפתע ששמה על פנינו פודרה נעימה של ערבית.

 

"תגידי, אהובה, כמה זמן לא ישבנו ככה? מתי היה לנו זמן רק לעצמנו?" שאלתי.

 

תשובתה סיכמה בנחת את הכל ויומה נשקף משמורות עיניה השמוטות: בית ספר, גן, גנון, נדנדות, צהרון, שיעורי בית, אמא הוא לקח, אמא הוא שבר לי, אמא הוא בוכה, אמא הוא בלע משהו, אמא הוא שובר לאבא את הלפטופ, אמא זה בסדר שהוא קפץ מהחלון לחצר?

 

ואבא בעבודה.

 

ספגטי, קציצות, קורנפלקס, שוקולד, אמא נשפך לי, אמא עוד... עוד... למה לא יש יותר ולי אין ? יוצא לי קקי, אמא יוצא לי קקי... אמא אופס יצא לי קקי...

 

ואבא בעבודה.

 

אתה לא תביא שום מתנה, ולא יפה לשקר

לך הביתה להרדים את הילדים עם השיר שהם אוהבים, ולאאאאאאאא אל תשיר להם "נומי נומי... אבא הלך לעבודה הלך הלך אבא, ישוב עם צאת הלבנה יביא לך מתנה", כי אתה לא תביא שום מתנה, ולא יפה לשקר.

 

בעצם מה אני? אני בורח? אני נחבא? אני במוּדעוּת? אני אוהב? אני אבא? אני לא יודע איך ולא יודע מה, אבל חלוקת התפקידים הזו ממש לא נראית לי. לא נראה לי שאני בעבודה וזוגתי מנהלת גנון בבית בלי שותף.

 

לא נראה לי שהרצון העז שלנו להביא את הילדים המתוקים האלה לעולם צריך לבוא עם מסה מטורפת של הדחקות - נשיותה של זוגתי וגבריותי שבעבודה.

 

איפה אבא? בעבודה...

 

תגיד לי, יא חתיכת עובד, מה עבודה? על מי אתה עובד? צא הביתה ולך תנגב לבן שלך בן הארבע את התחת. כי הוא הרי ודאי מסתובב בבית עם נייר טואלט מבצבץ מבין שני פלחי ישבנו הקטן. לך הביתה לעזור לבת שלך לפתור מי אמר למי "בזיעת אפך תאכל לחם". לך הביתה לשטוף כלים מארוחת הצהריים שהפכה מספגטי לערבוב מטורף של שוקולד נוטלה עם כרובית מאודה. לך הביתה ותלמד את בן השלוש שלך איך לכוון ישר לבריכת האסלה ולא לעשות גרפיטי על הקיר עם פיש חם. לך הביתה, כדי שהיא תנוח בין הנקה להנקה של המוצץ החדש שלכם.

 

אני חוזר אלייך, אהובה, שתוכלי לישון צהריים

אני הולך הביתה. אני אוותר על עוד לקוח שבוודאי לא יסגור לי את הדראפט של האובר.

 

אני חוזר אלייך, אהובה, שתוכלי לישון צהריים. שיהיה לך מעט זמן לעצמך. אני הולך הביתה, כדי שתגמרי כבר לקרוא את הטרילוגיה שעושה לך לבכות ולצחוק כל כך. אני חוזר הביתה מוקדם ככל האפשר, לפני שאת תלכי...

 

את לא תלכי, נכון?

 

 

• מוגש כחומר מחשבה לכל האבות בעולם. האימייל של עוזי