זה שיש משהו בנשים מבוגרות זה לא ניוז. הסבירו את זה קודם, לפני, זה לא משנה. אבל היום כל התיאוריה הזאת תופסת ספין עצבני, כי גם נשים מבוגרות-עלק, אם ניצמד לפקודות מטכ"ל, אלה שמשלבות מסיבת סוף קורס עם חגיגות היובל, כבר לא ממש מתנהגות – ולכן לא באמת נראות – כמו הגיל שעליו החתימו אותן בכניסה.

מדונה. יוצאת לסיבוב מציאות (צילום: Gettyimages Imagebank)
נכון, סטאריות בהוליווד או בארץ הן לא באמת דוגמא – אבל אלה הנשים שאני יכול לדבר עליהן כך שתדעו במי מדובר. ואלה שמסכמות השנה חמישים שנות חלאסטרה – מישל פייפר, שרון סטון ואצלנו ענת עצמון - יכולות מצידי גם להשתכשך בגיגיות של בוטוקס עד שינשור להן האף, הן עדיין עושות לי חשק. בגילי המקשיש אני כבר יודע שיש דבר כזה, להימשך למישהי בלי קשר לאיך שהיא נראית.
אף פעם לא חיבבתי במיוחד את מדונה, אבל השבוע שמעתי שהיא וגאי ריצ'י, שסופר ממנה עשר שנים אחורה, סוגרים את הבאסטה. אני לא יודע למה, אבל פתאום התחשק לי להרים אליה טלפון ולהגיד לה "מדונה, סחתיין. תפסתי ממך פולנייה דמגוגית שרוצה כל הזמן שכולם יעשו איתך קבלה, אבל הנה, בגיל 50 את תופסת את עצמך בשערות ומוציאה את עצמך לסיבוב מציאות".
בגיל 50 את חותכת מהבריטי המשוגע וחוזרת למעגל. אני יודע, עם טונוס שרירים כמו שלך את יכולה להוריד את המעגל לשלושים ולשלוח אותו להביא לך אגוזי, אבל אני גם יודע ששרירים וכסף זה לא העניין פה. אנחנו מדברים על מנטליות, ומבחינה מנטלית יש לך אחושילינג ביצים לנייד את עצמך ככה, פתאום באמצע החיים.
אורלי זילברשץ-כבר-לא-בנאי החליטה שהגיע הזמן לעשות רישיון נהיגה. היא ניגשה לתיאוריה. לא עברה. אבל היא ניגשה. וכמו שאני מכיר אותה (ואני לא, אבל ככה נראה לי), היא עוד תיגש. היא תיגש והפעם היא לא תעתיק מערבי שיזמבר אותה עם התשובות, ואולי היא אפילו תעבור. יכול להיות שלא, אני לא יודע, אבל בחיי, זילברשץ, אני מצדיע לך. לא מכיוון שאני חושב שגיל 50 זה כבר רגל אחת באחוזת ראשונים. פשוט כי מבחינתי זה כמו לקחת את ספר החוקים הלא כתוב של החברה, לדחוף אותו לחלחולת של מי שכתב אותו, ולעשות מה שבא לך.
כי אם יש משהו שאני יודע זה שהפז"מ לא מפסיק לדפוק, אבל מי שמצליחה לדפוק את הפז"מ, יותר ממוזמנת להשאיר אצלי כרטיס ביקור. משוחררים.