אין דבר שאני מתעב יותר מאמצע. נדמה לי שכל החיים שלי זה מסלול אחד ארוך של הימלטות מהאמצע. אני עושה את הדברים הכי קיצוניים שאתם מסוגלים לדמיין. אני רואה גבול, אני חייב לחצות אותו. 40 קילומטר? הצחקתם אותי. בשביל פחות מכל השטח אני לא עונה לנייד (וגם לא לחסומים. מה אני נראה לכם, מזכירה?). כל דבר שיעלה את הרף ויצדיק את הרגע הבא. בנאדם, במיוחד גבר, במיוחד גבר ארגנטינאי בשיא אונו, צריך לרענן את הקצוות ולדחוק את הגבולות שלו מדי פעם. תשאלו את הארגנטינאי הכי אותנטי שאני מכיר, מרקו. הבעיה עם אנשים שבוחרים לחיות כמוני היא שהאמצע הולך ותופס להם את שטח המחיה.

לוהן. שובבה (צילום: גטי אימג')
בגלל זה אני מבסוט מלינדזי לוהן שלפני שתי דקות יצאה כמעט רשמית מהארון. אני מסתכל עליה, בחורה של קצוות ללא ספק. עד גיל 22 היא הגיעה לירח וניסתה להסניף אותו והצליחה לנסות את כל מה שצריך לנסות בנאדם שאוהב את הקצוות שלו מופשלים. הרס עצמי, סקס, מוסדות גמילה, אסטמה, כסאח עם פריס הילטון, קריירה מטורפת, יו ניים איט. אז עכשיו היא החליטה שהיא לסבית. צריך לנסות כל דבר, אני אומר. אני ממש בעד.
אני יודע מה אתם חושבים (כמו ששמתם לב, אני יודע די הרבה מה אתם חושבים), עוד גבר שנדלק מהרעיון של שתי בחורות יחד. אבל מה כבר מדליק בזה? בסדר, תגיד שמה שמדליק כל גבר סטריאוטיפי בשתי בחורות, העובדה שאין שם אף גבר שיאיים עליו? אבל בשלב הזה, בחייאת, תנו לי קצת קרדיט, אה? אני ממש לא גבר טיפוסי. זה כמו להגיד לי שאני באמצע, וזה כבר יהיה ממש מעליב.
אני צריך בחורה כמו לוהן שתיקח את הקצוות שלי, תוסיף להם קצת מהקצוות שלה, וביחד נוכל להילחם בכוחות הרשע של המידל וואט אבר. כל מה שאני צריך זה קונטרה, שתדחוף אותי בעלייה. מצידי שתעשה את זה עם בחורה, עם שתיים, עם ערימת מתנדבות בקיבוץ, זה ממש לא מטריד אותי. אני רק לא רוצה להיכנס לאינטרנט ולגלות שהיא עושה את זה בתנוחה המיסיונרית. זה ממש יבאס לי את היום.