"מאמי, שאני אשפשף?" מבצע יונתן בחירייה
הזמן היחידי בו אפשר לחזור להיות רווק ועדיין להיות במערכת יחסים הוא כשהיא נוסעת לאנשהו בלעדיך. היה אחלה סופשבוע, החבר'ה באו, ראינו כדורגל ושתינו בירה. הטריק הוא להסתיר את כל הראיות לפני שהיא חוזרת. אני לא הספקתי
היא נסעה לסוף שבוע להורים והשאירה אותו לבד בבית לערב עם החבר'ה. יש משהו שמפחיד כל בחורה בלנסוע ולהשאיר את הבחור שלה לבד בבית. זה לא שהיא לא סומכת עליו שיעשה משהו לא מוסרי, אלא שלכל בחורה יש את האינסטינקט האמהי הזה שיושב בפינה של המוח ואומר לה: "ומה אם הוא השאיר את הגז פתוח והוא משחק עם גפרורים בסלון? ומה אם הוא עושה מקלחת ולקח איתו את הטלוויזיה לאמבטיה כדי לא לפספס את המשחק? הוא ישגר את עצמו אל הדירה של השכנים". דבילי ככל שזה נשמע, אפשר לשאול כל אחת שחיה עם גבר ויהיה לה סיפור בסגנון הזה.
כל גבר מתנסה בתקופה של רווקות. זו לא בהכרח התקופה המאושרת בחייו, אבל היא מאפיינת אותו בצורה הכי קיצונית שלו, כי אין אוכל במקרר (בהזדמנות אספר לכם על הפעם שסרג'יו שרד שלושה ימים על מצות ישנות וקטשופ) ושוררת אנדרלמוסיה כללית בין ארבעת קירות הדירה.
זה לא שגברים הם יצורים מבולגנים או מלוכלכים יותר, אבל אחדים מאיתנו לא מוצאים שום סיבה להחזיק מעמד מיוחד לשלט הטלוויזיה, אם אפשר להניח אותו על הספה. ולמה לשים את החולצה האהובה מקופלת בארון, אם היא יכולה לשכב לידי על המיטה.
הזמן היחידי בו אפשר לחזור להיות רווק ועדיין להיות במערכת יחסים הוא כשהיא נוסעת לאנשהו בלעדיך. הטריק הוא להסתיר את כל הראיות לפני שהיא חוזרת.
כאב חד בראש מעיר אותי. עיתון השבת נזרק עלי, או שאולי זה השלט.
"מה עשית לבית?!" היא שואגת בהיסטריה.
אם שיטת בת היענה עובדת בשביל העוף הגדול ביותר בעולם, היא תעבוד גם כאן. "מה?" אני שואל בתמימות ומביט סביב על ערימות הזבל (יכול להיות שטיפה הגזמתי).
בטבע היען פותחת בריצת אמוק ובורחת מהסכנה
"אתה חושב שאני מטומטמת?" היא אומרת ומוכיחה לי ששיטת היען אינה אמיתית, ובטבע בת היענה פותחת בריצת אמוק לכיוון ההפוך מהסכנה. אבל עכשיו הלביאה כבר בפתח, ואין לאן לברוח.
אני מוריד את ראשי בבושה מזוייפת. היה אחלה סופשבוע, החבר'ה באו, ראינו כדורגל ושתינו בירה ואחר כך...
"תקשיב לי טוב!" רצף הנוסטלגיה שלי נקטע, "אתה הולך עכשיו לנקות את כל הבית, הבנת?"
נשמתי לרווחה, אחרי הכל, החמודה היא סוג של אדם שנורא אוהב ניקיון. פעם אחת זה כמעט נגמר בינינו כשהיא ראתה את הדירה הישנה שלי (וזה עוד היה אחרי שניקיתי) ונשבעה לא לדרוך שם שוב. לכן, הפעם הייתי בטוח כמעט במאה אחוזים שקורבן אדם יהיה מעורב בעניין.
שיטת יונתן לניקוי מהיר של בתים
נשים בטוחות שניקיון הדירה אמור לקחת שעות ולכלול חפצים שאין באמת צורך לנקות, ולכן גברים שלא ניקו דירה מימיהם מאמינים להן ומתחילים לעמול. אבל כמו שאמרה הגברת מהפרסומות: "שאני אשפשף?"
שיטת יונתן לניקוי מהיר של בתים ניתנת ליישום לפי מספר שאלות קצרות וקלות. השאלה הראשונה מתייחסת לחדרים במצב הכללי. עמדו במרכז החדר ושאלו את עצמכם:
- האם מכאן תפרוץ המגפה השחורה הבאה?
אם כן, אז אין ברירה וחדר זה ייאלץ לעבור ניקיון יסודי. אם לא, הרמת הלכלוך תספיק. עלינו לזכור תמיד שניקיון יסודי מדי של מקום (כן, יש מצב כזה) יגרום היחלשות המערכת החיסונית של הדיירים במקרה שייקלעו בעתיד לסביבה לא היגיינית. השאלה השנייה היא:
- האם הבית מכיל מקום ספציפי לחפץ זה?
חפצים ואבזרים רבים ללא מקום מוגדר בדירה נוטים להיזרק וליצור אווירה של אי סדר, שמפר את האיזון. לכן הומצאה אומנות הפנג שווי, שפירושה ביפנית היא "לזרוק מהחלון" (תודו שזה נשמע הגיוני). לפיכך, כל חפץ שאינו ממלא חלל מוגדר יכול למלא את החלל המוגדר של עמדת הפחים.
אבל לעיתים יש חפצים שאינם ממלאים חלל, ובכל זאת חבל לזרוק אותם. וכאן נכנסת השאלה השלישית:
- האם חפץ זה ישמש אותי במקרה של מלחמה גרעינית?
בעולמנו הרגיש אין לדעת מה יילד יום, ואם מחר תפרוץ מלחמה גרעינית, אמנם לא יהיה שם מקום לדיסקים של סלין דיון, אבל נייר כסף במצב כמעט חדש יכול לשמש לאגירת מי גשם. לכן, את כל החפצים שתרצו לשמור פשוט אספו בערימה ודחסו בתוך ארון. אם דלת הארון מתקשה להיסגר - ניתן לסייע לה באמצעות כסא. מה שכן, את העובדה שאגרתם את כל הסיוע לשעת חרום עדיף לספר לבת הזוג רק מספר שעות לאחר שהפצצה הגרעינית כבר השלימה את מסעה אל היעד.
לבסוף שוטפים את הרצפה לפי השיטה היפנית טסו-נאמי ("ויש זריז" ביפנית), והנה, הדירה נקייה.
אני מתיישב בחזרה על הספה כעבור חצי שעה מפרכת של ניקיון הדירה ועובר בחזרה למצב מנוחה.
כעבור שעה קלה החמודה חוזרת הביתה. היא מציצה פנימה כמו שועל שמשוחרר בחזרה לטבע ורואה כי טוב. היא מתיישבת לידי על הספה ומניחה עלי את ראשה. "נכון שיותר כיף להיות בבית נקי?" היא אומרת בחיוך.
יותר מאוחר הלכה החמודה לגהץ בגדים ואני נשארתי לשבת על הספה. יש סיפוק אדיר לדעת שגאים בך על משהו שעשית. אמנם זה משהו שהיית אמור לעשות בכל מקרה, אבל בכל זאת ההרגשה הטובה גאתה בי.
רעש חזק נשמע מכיוון החדר השני.
תחושת הגאווה הלאומית התחלפה בתחושת אימה.
התברר שכשהחמודה פתחה את הארון, השקית למקרה חרום חשבה כנראה שהפצצה נחתה - וזינקה עליה מהארון.
ניסיתי להסביר שסוף העולם עלול לבוא בכל יום ועלינו להיות מוכנים, אבל החמודה סירבה לשמוע. היא גם סירבה להקשיב לטיעון שתרסיס ליישור קמטים בבגדים חסר מקום מוגדר ולא ישמש אף אחד במקרה של מלחמה.
כעבור שעה קלה מצאתי את עצמי במתקן של הפחים, נלחם בדוב (החתול האסתמטי של גברת רדושיצקי) ותר אחר בקבוק תרסיס בצבע אדום.
אני תמיד חשבתי שכיף זה להחליק במורד החרמון המושלג על שקית זבל שחורה, אבל מסתבר שכיף, כמו הרבה דברים אחרים, הוא מונח יחסי.