לא יקוצר עונשו של רוצח דפנה כרמון ב-1982

מוחמד סובחי חטף, אנס ורצח את דפנה כרמון בחיפה לפני מעל ל-20 שנה. בעת משפטו לא היו עונשי מאסר מצטברים, לכן נקבע כי ירצה עונשים על כל העבירות במקביל. עונשו נקצב ל-35 שנה, אך הוא ביקש להפחית שליש. שב"ס דחה את הבקשה, סובחרי ערער, ובית המשפט הכריע: הוא לא ישוחרר

בית המשפט המחוזי בחיפה דחה הבוקר (יום ה') את ערעורו של אסיר העולם מוחמד סובחי, שהורשע ברצח הצעירה דפנה כרמון ז"ל מחיפה, בשנת 1982. סובחי ערער על החלטת ועדה של השב"ס שלא לאפשר לו להשתחרר אחרי ריצוי שני שליש ממאסרו. בית המשפט קבע כי החלטת הוועדה הייתה ראויה, בהסתמך על סעיף הקובע כי שחרורו המוקדם "יפגע באמון הציבור במערכת המשפט, אכיפת החוק והרתעת הרבים".

 

כרמון נחטפה במרכז הכרמל על-ידי סובחי ושלושה מחבריו (חלקם הורשעו גם ברצח הילד דני כץ ז"ל). הם אנסו ורצחו אותה, ולאחר מכן השליכו את גופתה ביערות הכרמל. הפרשה פוענחה בשנת 1984, אז נעצר סובחי. הוא נדון למאסר עולם, וכן לעונשים של 20 שנה בגין עבירת האונס ו-20 שנה בגין עבירת החטיפה, אלא שבאותה תקופה לא היה ניתן להוסיף עונשים מצטברים על עונש מאסר העולם, ולכן נקבע כי עונשים אלה ירוצו בחופף למאסר העולם. העונש נקצב על-ידי הנשיא לתקופה של 35 שנה.

 

עם תום שני שליש מתקופת מאסרו של סובחי, הוא פנה לוועדה של השב"ס בבקשה להשתחרר, אולם הוועדה דחתה את הבקשה. חברי הוועדה ציינו כי אכן התנהגותו כאסיר הייתה חיובית, אולם קבעו כי בשל הנסיבות ורמת ענשו, "שחרורו המוקדם של העותר יפגע באמון הציבור במערכת המשפט, אכיפת החוק והרתעת הרבים". כן ציינו כי העובדה שסובחי אינו מודה עד היום בביצוע העבירות בהן הורשע, מעידות כי, "לא חל באסיר שינוי בולט וממשי מבחינת הבנת חומרת מעשיו ומבחינת מוכנותו להשתלב בחברה ולתרום לה".

 

עורכי הדין שייצגו את סובחי טענו בערעור כי העובדה שחברי הוועדה הסתמכו על הסעיף המדבר על פגיעה באמון הציבור במערכת המשפט כתוצאה מהשחרור, תביא לכך שאף אסיר לא ישוחרר לפני ריצוי מלוא המאסר. כן טענו כי זכותו של אסיר להמשיך ולדבוק בטענה לחפותו.

 

"אין פגם או טעות בהחלטה"

אב בית הדין, השופט רון שפירא, ציין בהחלטה כי בית המשפט המחוזי אינו מהווה ערכאת ערעור על עצם החלטת הוועדה, אלא על תקינות קבלת החלטותיה, וציין: "סבורים אנו כי לא התקיימו התנאים המצדיקים את התערבותנו בהחלטת ועדת השחרורים, נשוא העתירה שבפנינו".

 

הוא קבע כי "אין חולק שהמקרה שבפנינו הוא מקרה בעל חומרה מיוחדת.

חטיפה, אינוס ורצח של צעירה שנפלה קרבן אקראי למבצעי העבירה עומדת, ללא כל ספק, בהגדרה של אירוע בעל חומרה מיוחדת", וכי "התוצאה לפיה מוצב בפני שחרורו המוקדם ממאסר של מי שביצע פשעים כה חמורים מחסום גבוה אינה מצביעה על פגם או טעות בהחלטה".

 

בנוסף, הזכיר שפירא כי כלל היסוד הוא שעל האסיר לרצות את מלוא תקופת המאסר, וכי השחרור לאחר ריצוי שני שליש מהעונש הוא למעשה ההקלה השנייה בעונשו של אסיר המרצה מאסר עולם, לאחר קציבת העונש.