מורתי בבית הספר הסבירה לנו שיונה העגלון לא מצא אוזן קשבת, שכן אנשים אינם אוהבים לשמוע צרות של אחרים; יש להם מספיק צרות משל עצמם. הם ישמחו לשמוע שמצאת אהבה, זכית בלוטו או עלית על מתכון מנצח לעוגת שוקולד. אבל צרות? למי יש כוח לזה?
עד לא מזמן האמנתי למורתי. לא היתה לי סיבה לא להאמין לה, שכן נראה שלאנשים שמחים תמיד יש יותר חברים מאשר לאנשים עצובים. הדכאוניים ומרי הנפש אינם מוזמנים למסיבה. הם סתם מקלקלים את מצב הרוח של כולם. אבל בבגרותי גיליתי שהמסר שמורתי ניסתה להעביר לי אינו בהכרח ישים.
רווקים נתפסים על ידי החברה כטיפוסים עצובים. לא משנה עד כמה ינסו לשכנע את כולם שטוב להם ברווקותם, שהם נהנים מהזמן הפנוי ומחוסר המחויבות לאיש, החברה נהנית להטיח בפניהם שהם רק מתרצים את בדידותם, ושאילו רק היה מישהו גואל אותם מייסורי הרווקות הם היו מנשקים את רגליו על שחילץ אותם מערב נוסף של בדידות מול הטלוויזיה.
אם זה נכון שרווקים הם אכן יצורים כה אומללים, מדוע אנחנו כל כך נהנים לצפות בהם בסרטים ובסדרות טלוויזיה? מדוע סדרות דוגמת "חברים" היו בשיאן בזמן שהדמויות היו רווקות, וגוועו כשאותן דמויות התחילו להינשא זו לזו ולהביא ילדים לעולם? האם לא רצינו לראות את צ'נדלר המריר ואת מוניקה האובססיבית סוף כל סוף מאושרים?
בניגוד לדמותו של יונה העגלון, הרווקים של היום למדו שהכאב שלהם אינו מושך ושהוא משהו שיש להתבייש בו. הרווק המודרני, כמו גם הרווקה, חוששים שהעצב שלהם ירחיק מהם אנשים ובוחרים להמיר אותו בהומור. אצל חלקם תהיה זו שמחת חיים מדבקת ואצל חלקם הומור שחור, ציני, שנון וחד. אבל את הכאב בגין הבחור שלא התקשר או הבחורה שסיננה אותם, הם ישאירו סגור בתוכם. את חשיפת הכאב הם ישמרו למקרים "הגדולים", אלה שבגינם "מותר" להיות עצוב, כמו פרידה כואבת, או מילים קשות ופוגעות במיוחד שנאמרו להם.
את רוב הדברים הכואבים בוחרים הרווקים והרווקות להסתיר, בהנחה, אולי מוטעית, שסביבתם הקרובה לא תבין זאת, תראה אותם כבכיינים ותבקש לנתק איתם קשר. שכן כיצד אפשר לספר לחברה בהריון שאת עצובה כי הבחור הגיע באיחור של חצי שעה ללא הסבר? כיצד אפשר להסביר לחבר שלא ישן כבר חודשיים כי לבנו צומחות שיניים שאתה מבואס כי הבחורה לא הפסיקה לענות לטלפונים במהלך הדייט שלכם? אולי אנחנו חושבים שאם נעז לשתף אותם בכאבים היומיומיים העוברים עלינו הם יענו לנו שמדובר בשטויות, שאין לנו שום פרופורציה לגבי מה שקורה בחיים ושרק כשיהיו לנו ילדים נבין קושי אמיתי מהו.
גם אלה שבזוגיות, עם או בלי ילדים, נוטים לשמור דברים בבטן. חשבו על אשה שבמשך תקופה ארוכה היתה רווקה וסוף כל סוף מצאה אהבה. אותה בחורה, שלא חוותה זוגיות תקופה ארוכה ושכל האינטליגנציה הזוגית שלה מגיעה מסדרות טלוויזיה או סרטים, בהם הבעיות נפתרות תוך שעה וחצי לכל היותר, חוששת שאם תעז להתלונן על הדברים "הקטנים" יגידו עליה שהיא קוטרית, ילדותית, ואולי היא בכלל לא היתה צריכה להיות מוזמנת למועדון הזוגיים האקסקלוסיבי מלכתחילה. עם הזמן תלמד אותה אשה שמותר להתלונן על בן זוג ששכח את יום ההולדת או על החמות החטטנית, אבל אסור בתכלית האיסור להראות שמפריע לך שהוא לא זוכר איך עם כמה סוכר את שותה את הקפה שלך.
ההורים הצעירים, ובמיוחד האמהות הצעירות, הם כנראה המתוסכלים ביותר. הם מרגישים שמותר לספר לחבריהם שקשה להם כי הילד חולה או לא ישן כבר שבוע, אבל מצד שני, הם מרגישים שאם יתלוננו על הזוטות, על קשיי היום יום, דוגמת חוסר המשיכה הזמני לבן/ת הזוג, או חוסר היכולת להתמודד עם הבלגן בבית שפעם היה סמל ומופת לסדר ולניקיון, הם יצטיירו כחסרי שליטה, כבעלי בית גרועים, כהורים בלתי אחראיים.
נראה שלא. חברינו האמיתיים יודעים מה מעציב אותנו. הם יודעים שאנחנו יכולים לטפל ביד שבורה מדממת בלי להירתע, ודקה מאוחר יותר לבכות כמו תינוקות מהסרט "במבי". החברים האמיתיים שלנו כנראה יודעים לקבל אותנו בכל מצב. עד כדי כך הלחצנו את עצמנו שחברינו יפחדו מהעצב שלנו, ששכחנו שגם הם עברו ועוברים את אותן החוויות בדיוק ושאם פעם אחת נבוא עם פרצוף חמוץ ונגיד "אבל למה הוא לא מתקשר?" או "למה היא לא שמה את הילד עם בייביסיטר ומפנה ערב אחד בשבילנו", הם יבינו ולא יחשבו שאנחנו מקטרים סתם.
ככל שאנחנו גדלים אנחנו למדים שיש תכונות והתנהגויות שעשויות להמאיס אותנו על אנשים אחרים ולהרחיק אותם מאיתנו, ובהן עצבות, חוסר אונים, כעס, מרירות ועוד. למדנו לפחד מהן ולהסתיר אותן בהומור שחור, בציניות ובשנינות, כאילו היו ז'קט מגניב, שיקי ואופנתי.
ההבדל בינינו לבין יונה העגלון הוא שיונה ניסה לתקשר עם זרים. לנו, למזלנו הרב יש חברים. אני לא אומרת שאנחנו צריכים להיפטר לגמרי מהציניות. ציניות היא מגן לא רע מפני כאב, אבל היא סוג של אקמול. היא תאלחש את הכאב, אבל לא תרפא אותו לחלוטין. החברים שלנו, לעומת זאת, יכולים לעזור לנו לרפא את הכאב. החברים שלנו יבינו מתי עובר עלינו יום רע ויתנו לנו לקטר. הם גם יעמידו אותנו במקומנו כשהקיטורים הופכים לבליל של רחמים עצמיים המאיים לתקוע אותנו במקום.
החברים שלנו לא צריכים טרגדיה רצינית בשביל לעמוד לצידנו. הם פשוט צריכים שנפנה להם קצת מקום.