סייד קיק

ג'ואי גולדשטיין היה הנער עב השיער שרכב מאחורי סקוטרמן. קריירת משחק לא יצאה לו מזה ועד היום אין לו מושג מה זה "פרזנט פרוגרסיב", אבל הוא נזכר בערגה באותם הימים

אי שם בשנות השבעים, כשלאמריקאים היה את באטמן ורובין, ילדי ישראל הסתפקו בצמד גיבורי העל של הטלוויזיה הלימודית - סקוטרמן וקיקסטנד, בסדרה המיתולוגית "הרפתקאות סקוטרמן". גארי דיוויד גולדברג היה סקוטרמן וג'ואי גולדשטיין הצעיר היה הסייד קיק שלו, קיקסטנד. האפיזודה הקצרה הזו בחייו של גולדשטיין, שהשאירה את חותמה על ילדי ישראל, היתה למעשה השיא של קריירת המשחק שלו.

 

בגיל 16 עלה גולדשטיין עם משפחתו מארצות הברית, זה היה באוגוסט 1970.

"בימים הראשונים בתל אביב הייתי מבולבל לגמרי מהמראות, הקולות והריחות". הוא מספר. "אני זוכר שרוב האנשים הסבירו לי פנים, אבל הכסף היה משונה ומבלבל. לאחר שהמרתי 50 דולר ללירות, הושטתי את כף ידי לאיזה מוכר בדוכן פלאפל ונתתי לו לקחת כמה כסף שהוא רצה. אני חושב שהוא לקח 100 לירות, שזה בערך 29 דולר של אז, שהיו כנראה יותר מדי עבור מנת פלאפל".

 

שנתיים מאוחר יותר עבר גולדשטיין להתגורר עם משפחתו בירושלים. באחד הימים החליט לענות למודעה ב"ג'רוזלם פוסט" לפיה מחפשים שחקנים דוברי אנגלית עבור סדרת טלוויזיה ישראלית. "לאחר אודישן קצר, היועצת הלשונית שאלה אם אני יכול שלא לשרוק בזמן שאני מבטא את האות ש', שברתי שן קדמית ולכן דיברתי באופן שרקני ולא נשלט, אמרתי ליועצת שאוכל לעשות זאת והם החליטו לקחת אותי. לא האמנתי שזה קורה לי, לא הפסקתי לצבוט את עצמי.

 

"אני זוכר שהמפיקה אסתל פרידמן אמרה לי שכל מה שאני אקבל זו משכורת צנועה. היא היתה מאוד ברורה והבהירה שלא אקבל שום תמלוגים מכל סוג שהוא. אני זוכר שחשבתי לעצמי שהיא ממש מטורפת שהיא אומרת לי את זה, היא לא ידעה שהייתי עובד בשבילה בחינם וגם הייתי מנקה את השירותים אם היתה מבקשת. מאוחר יותר למדתי להעריץ את אסתל, אבל באותו הרגע התרגשתי מאוד כשהיא הושיטה לי עט ונתנה לי לחתום על החוזה".

 

את זיכרונותיו מהימים בהם שיחק ב"הרפתקאות סקוטרמן" מתאר גולדשטיין

בנימה רומנטית: "בכל דקה ודקה הרגשתי כאילו מלאך משמיים מנשק בעדינות את פני", ומוסיף, "לאורך כל החוויה הזאת, פשוט אהבתי הכל. הייתי נינוח אך גם מאוד נרגש מכל תשומת הלב שקיבלתי, במיוחד מהספר.

 

"היום, 36 שנה מאוחר יותר, זה נראה כאילו רק קמתי מהמיטה ונכנסתי לאולפן מבלי שבכלל נגעתי בשיער שלי, אבל האמת שהם עבדו מאוד קשה כדי לעצב את ערימת השיער הזאת. אני חושב שהשיער שלי נראה אז כאילו הניחו קערת דייסה על ראשי וגזרו את הקצוות שהציצו החוצה.

 

"לפני שהתחלנו לצלם את הפרקים עצמם, צילמנו טסטים בחוף הים. חומר הגלם הפך בסופו של דבר לחלק מהקליפ היציאה למשימה ששודר במהלך הפרקים בו ראו אותנו נוסעים על הווספה מהגראז' שלנו ועד למקום בו התרחש האקשן. זה היה כיף אדיר, לא יכולתי להאמין שהם משלמים לי בכדי שאסע לאורך החוף כשאני רכוב במושב האחורי של וספה".

 

מה זה "פרזנט פרוגרסיב"?

צילומי כל פרק נמשכו כשלושה ימי צילום וגולדשטיין היה נוסע לשם כך באוטובוס מירושלים לתל אביב פעם בשבועיים. אבל מעבר לצילומים עצמם, גולדשטיין זוכר לטובה בעיקר את הצוות שעבד איתו ושגילה הרבה סבלנות כלפי הנער בן ה-17 חסר הניסיון. "גארי היה האח הגדול הכי אדיר שיכולתי לבקש", הוא מספר. "יוג'ין בלאו, שגילם את ד"ר הפבייקד, הרס אותנו מצחוק, הוא כל הזמן סיפר בדיחות. היתה אישה אחת בצוות, אני חושב ששמה הפרטי היה נורית, לה ולי היו אינספור שיחות מרתקות על תפקידי הגבר והאישה בחברה. באופן טבעי, בגיל 17, הייתי מומחה גדול בנושא מאבק המינים.

 

"אירוו קפלן, הבמאי, היה מאוד ידידותי אך עם זאת מאוד מקצועי. קרה פעם, כשעוד לא ידעתי מה פירוש המילה 'אוזניות' בעברית, שמעתי אותו אומר 'אוזניות' ותיקנתי אותו לפני כל הצוות שהמילה הנכונה היא 'אוזניים'. הוא היה צריך לפטר אותי במקום אבל במקום זה רק חייך והמשיך הלאה. אני רק מצטער שלא היה לי קשר רציני יותר עם היוצר של הסדרה לו גולן, בהרבה מובנים הוא אדם מרתק. התסריט שלו היה מלהיב ומרתק".

 

האם אתה בקשר עם השחקנים או חברי הצוות מאותה תקופה בישראל?

 

"לצערי, לא. אני נתקל בגארי בכל 10 שנים לערך. בנוסף לזה הבנתי ממך שיוג'ין נפטר, זכרונו לברכה. זו אבדה גדולה, הוא היה אדם נפלא".

 

מה הוא הפרק החביב עלייך ביותר?

 

"'The Missing Miner'. כוכבת המשנה היתה אישה בריטית מהממת שאת שמה שכחתי. היא היתה גדולה ממני בכשש שנים. היא היתה מבוגרת מדי בכדי שיהיה לה עניין בי אבל צעירה מספיק בכדי שאני אקווה שאולי יש לי צ'אנס איתה, מה שכמובן לא היה לי. כמו בכל הפרקים האחרים, השיעור בפרק הזה היה תעלומה עבורי. לא היה לי מושג על מה אני מדבר. איזה יליד דובר אנגלית יודע מה הוא שם עצם 'סטאטיב' או מהו משפט בפרזנט פרוגרסיב? אמרתי לעצמי שמישהו בטח יעיר לי אם אני אומר משהו לא הגיוני.

 

"בנוסף לזה, בסוף הפרק היתה סצנת מרדף. הכל התרחש באולפן, כל השחקנים עמדו במקום ורק התפאורה מאחור זזה. זה נתן את האשליה, כמו בסרטים הישנים משנות ה-20, שהשחקנים זזים. במשך סצנת המרדף, יוג'ין היה הדמות המרכזית, הוא נופף את ידיו בפראות כל כך חזק עד שהוא נפל מהאופניים הנייחות שלו. הוא נעמד בחזרה כשהוא עדיין מגלם את דמותו והרקע עדיין ממשיך לזוז. זה היה יותר מדי מתוק בכדי שיחתכו את זה בעריכה אז השאירו את זה, וזה הפך לחלק מהפרק.

 

"אני גם זוכר בחיבה את הפרק 'The Pocket-Sized Popcorn Machine'. אני חושב שזה היה הפרק בו שיניתי במו ידי את גורלם של דורות של דוברי אנגלית בישראל. זה היה פרק הפתיחה. למיטב זכרוני הפרק מראה אותי נכנס לגארז' של סקוטרמן בפעם הראשונה. כשאני רואה את כל הציוד שלו, אני מכריז 'פנטסטי', כשבתסריט היה כתוב שעליי לומר: 'Terrific'. היועץ הלשוני החליט להשאיר את הטעות בפנים בגלל שבסלנג העברי קיימת המילה פנטסטי והוא חשב שהנוער הישראלי יזדהה עם המילה.

גולדשטיין כיום.  נבוך מכך שמישהו, איפשהו, רוצה לקרוא את הראיון הזה

 

"אני גם זוכר את הפרק הזה בגלל שאני וגארי החמצנו במילימטר התנגשות של הווספה עם אחד הקירות של הגארז', כשיצאנו בדהרה אל עבר הרפתקה חדשה. כולם בטלוויזיה הלימודית היו אסירי תודה כשלא הרסנו להם את הסט".

 

דורות שלמים של ילדים ישראלים גדלו תוך שהם צופים ב"הרפתקאות סקוטרמן" ועבורם אתה אייקון תרבותי.

 

"בכנות? קשה לי להאמין אבל עדיין זה מחמיא מאוד. קראתי את הראיון שלך עם גארי גולדברג והוא מספר שם שהוא נתקל בישראלים שזכרו אותו מהסדרה. גם לי היו חוויות דומות אבל אף אחד לא ממש ביקש את חתימתי או שכר מסוק בכדי לצלם תמונות שלי ממרום.

 

"אם מה שאתה אומר נכון, אני נרגש לדעת שנגענו בכל כך הרבה אנשים. לעונג לי שיכולנו לחלוק קצת מהשמחה שלנו. אני באמת נבוך מכך שמישהו, איפשהו, רוצה לקרוא את הראיון הזה. בנוסף, עדיין מטריד את מנוחתי, האם הצופים של התוכנית הצליחו להבין מה הוא 'שם עצם סטאטיב' או מה הוא משפט בפרזנט פרוגרסיב? הייתי שמח לדעת".

 

למקרה שיפרוץ משבר עולמי

גם גולדשטיין, כמו כוכבי לימודית רבים אחרים, החליט לעזוב את ישראל. "רציתי ללכת לאוניברסיטה במקום בו גדלתי", הוא מסביר. "אהבתי את השנים שביליתי בישראל. זה היתה חוויה פותחת עיניים עבורי. למדתי המון על מה זה להיות יהודי, על העולם ועל האנשים שבו, ובעיקר על עצמי. לא בטוח שהייתי יכול ללמוד את כל הדברים האלה באותה המידה, אם הייתי נשאר בארצות הברית.

 

"בכל מקרה, רציתי להיות בבית. זה לא שלא נוח לי בישראל וזה לא שישראל היא לא סוג של בית עבורי, אבל רציתי להיות בבית בו התחלתי, קשה להסביר. בנוסף, בכנות, רציתי להיות ליד גארי גולדברג, רק למקרה שהוא יצטרך אותי לאיזה משימת חירום או לפתרון משבר עולמי".

  

מה עשית לאחר שחזרת לארצות הברית ומדוע נטשת את קריירת המשחק שלך?

 

"מאוד נחמד מצידך לשאול מדוע נטשתי את קריירת המשחק שלי, כאילו והיה לי קשר למשחק. למעשה, נחמד מצידך בכלל לשאול על קריירת המשחק שלי, כאילו שהיתה לי כזאת. האמת היא שקריירת המשחק שלי, אם היתה כזאת, נטשה אותי בשל חוסר כישרון.

 

"כשחזרתי לארצות הברית, הלכתי ללמוד משחק באוניברסיטת שיקגו. אחר כך

עברתי לניו-יורק בכדי שאוכל להיות שחקן, אבל בעיקר לקחתי שיעורי משחק, והדמות היחידה שגילמתי היתה דמותו של מלצר בכמה וכמה מסעדות. משם עברתי ללוס אנג'לס והפכתי להיות יועץ משפטי בתחום הקולנוע והטלוויזיה. הלכתי ללמוד משפטים והפכתי למשפטן, ואני עובד כמשפטן בתחום הבידור מזה זמן רב.

 

"בשיר של ג'ון לנון 'Beautiful Boy' יש קטע שאומר שהחיים הם מה שקורה לך בזמן שאתה עסוק בלתכנן תוכניות. זהו למעשה סיפור חיי. באופן אירוני רעייתי היא לגמרי במקרה מלהקת מקצועית. תחשוב על זה, הייתי צריך ללמוד משפטים רק בכדי שיזדמן לי לשכב עם מלהקת, ועדיין אני לא מצליח לקבל תפקיד כשחקן. יש בזה מסר אישי עבורי, והוא לא קשה מדי להבנה".

 

• ירון ביטר ערך בין השנים 2004-2007 ראיונות נוסטלגיים עם אייקונים תרבותיים של הטלוויזיה החינוכית