כשזה עמוק

מארז ה-DVD של "עמוק באדמה" לא יגלה לכם פרטים חדשים על משפחת פישר אבל יעזור בפיצוח הקסם של הסדרה הכי לא טלוויזיונית שנוצרה בטלוויזיה

להחזיק בבית את המארז של "עמוק באדמה" זה קצת כמו להחזיק בסלון סוג של מצבה, ולא רק בגלל הקונוטציה המתבקשת. "עמוק באדמה" היא אחת הסדרות הרגישות, האפלות, הלא מתפשרות, המעוותות ומעוררות ההזדהות שנוצרו אי פעם בטלוויזיה. אבל למרות הדמויות הנגישות והנוגעות ללב זוהי סדרה קשה לצפייה. כל פרק סוחט רגשית, מעורר מחשבה ובעיקר מוביל להתמודדות עם הדבר שכולנו משתדלים שלא לחשוב עליו - המוות.  

 

סדרת המופת הזו החלה במוחה הקודח של קרולין סטראוס מ-HBO שפנתה לאלן בול, שנח באותם הימים על זרי הדפנה של סרטו "אמריקן ביוטי" וגייסה אותו למשימה. הסדרה, שיש שיגידו שינתה את פני הטלוויזיה, היתה כל מה שמצפים מסדרת HBO להיות: מלאת סקס, סמים, אלימות וטונה רגש. אבל ב"עמוק באדמה" היה גם איזה טוויסט שקשה לפצח.

נייט וברנדה. בין שמיים לארץ

 

במשך חמש העונות ששודרו בין 2001-2005 עקבה הסדרה אחרי החיים והמתים של משפחת פישר, המנהלת בית הלוויות בפסדינה שבקליפורניה. מפרק הפתיחה בו נהרג אבי המשפחה בתאונת דרכים ועד פרק הסיום המופתי, עבר כל אחד מבני המשפחה - האם רות פישר (פרנסס קונרוי), האח נייט (פיטר קראוזה), האח הנוסף דיוויד (מייקל סי הול) והאחות קלייר (לורן אמברוז) - מסע ריגשי שכלל צלילות למעמקי היאוש, משברים, קבלה עצמית, שנאה עצמית וגם לא מעט אהבה.

 

בניגוד למארזי סדרות אחרים, קשה לדמיין שמישהו יגש למארז הזה ויוציא ממנו באופן אקראי את פרק 7 של עונה שלוש, כי זה מה שבא לו לראות עכשיו. "עמוק באדמה" דורשת מחויבות, עקביות ויכולת הקשבה והכלה אינסופית. אי אפשר לראות את זה על הדרך. כשזה יושב על המדף בסלון, זה תופס נפח הרבה מעבר לזה הפיזי.

 

המארז מכיל את חמש עונות הסדרה  - שעליהן נאמר כבר כמעט הכל ועדיין יש עוד כל כך הרבה מה להגיד - ותוספות מרתקות ומושקעות במיוחד. הפרפקציוניזם, ההקפדה על האסתטיקה והפרטים, והחשיבות שניתנה לחיבור בין הגורמים השונים באים לידי ביטוי גם בתוספות.

 

כל זה בניגוד לאריזה המאוד לא מרשימה של העונות, שמחולקות לחמש קופסאות שונות, בעלות עטיפה סטנדרטית ומאכזבת. בימים של מגשים נפתחים, עטיפות תלת ממד וגרפיקה ממוחשבת, אפשר היה להשקיע יותר באריזה החיצונית, או לפחות ליישר קו עם מה שהיא מכילה.

 

לפצח את הקסם

אז שנה, 7 חודשים ושלושה ימים מאז שודר כאן הפרק האחרון של "עמוק באדמה", מה עוד היינו רוצים לדעת על משפחת פישר שעדיין לא נגלה לנו? התוספות במארז (שכוללות בין השאר את הבונוסים הרגילים: ערוצי אודיו ופרשנות מאת היוצרים, פרקים שלא נכנסו וראיונות מאחורי הקלעים), לא מלמדות משהו חדש על הדמויות, אבל כן מצליחות לפצח מעט את סוד הקסם.

 

הבונוסים המיוחדים (סרטון על יצירת פתיח הסדרה, כיצד יצרו את הקליפ

של העונה השלישית, מעקב אחרי עבודת הארט על הגופות הרבות שהפציעו במהלך הסדרה, 2 פרקים של רטרוספקטיבה וראיונות עם מנהלי בתי הלוויות שמספרים כיצד הסדרה השפיעה על חייהם), שמראים עד כמה היוצרים השקיעו בכל פרט בסדרה הזו מאירים למעשה את המטריצה המורכבת והדקדקנית עליה נבנתה העלילה.

 

אין ספק שהבונוס האמיתי מבין הבונוסים הוא הסרטון בו מראים כיצד נעשו כותרות הפתיחה. בדיוק בנקודה הזו מבינים עד כמה הסדרה הזו מושקעת, עד כמה היא "כל כך לא טלוויזיונית", כפי שמעיד עליה יוצרה אלן בול.

 

מי שצפה כבר יודע שהדבר הראשון שתופס אותך כשאתה מתחיל לראות כל פרק מפרק מפרקי הסדרה, זו מנגינת שני האקרודים בעלי המגע השמיימי, כפי שמגדיר זאת המלחין תומס ניומן. המנגינה מתפתחת לנעימה מקסימה אבל מאיימת, מנגינה שלא נמאסת ושומרת על מתח ואלגנטיות.

 

כותרות הפתיחה הן שלמעשה מעבירות את הצופה לעולם של הסדרה, זהו מסע שמתחיל בתמונה של ידיים נפרדות ובנוכחות של המוות, ובכך הופכת הפתיחה לחלק אינטגרלי מהסדרה ועובדת בתיאום מושלם עם האווירה של הסדרה כולה. כל זה תוצאה של עבודה רבה.

 

בעודם מרואיינים בבית הלוויות ועל רקע בית קברות מתארים היוצר אלן בול, המלחין תומס ניומן ("אמריקן ביוטי"), המפיק אלן פול וכל אלה שהיו מעורבים ביצירת כותרות הפתיחה, כמה מחשבה הושקעה בכל פריים רק בפתיחה. 

גם בגופות השקיעו 

 

מפתיע לראות כיצד כל המעורבים מדברים ברצינות גמורה ובמסירות על כותרות פתיחה. לא בכדי מתאר עורך הוידאו את החיבור בין המוזיקה לתמונות כחיבור בין עור לשרירים. נראה שרוח הסדרה חלחלה לכל פרט בה וקשה לדמיין עוד כותרות פתיחה שהשקיעו בהן כל כך הרבה. 

 

אחד הסיפורים שמראים על ההשקעה הבלתי מתפשרת בפתיח הוא הסיפור שמאחורי האימג' האחרון של הפתיחה - כנראה האימאג' המוכר ביותר ממנו - וזה העץ העומד בדד על הגבעה. במשך חודשים חיפשו אנשי הסטודיו גבעה מתאימה עם עץ בודד עליה.

 

בכל פעם שלמישהו מהם היה זמן פנוי הם היו נוסעים לחפש גבעה כזו. אחרי שהתיאשו מלמצוא, דווקא בבוקר הצילומים הגיעה הישועה: אישה שביקשה לכרות את העץ שבחצר שלה. הם כמובן ראו בזה סימן מאלוהים, מיהרו לאותה חצר והעבירו את העץ לגבעה סמוכה. כך נוצר העץ על הגבעה.

הפישרים. להתאהב בכל אחד מהם 

 

בניגוד לכותרות הפתיחה המושקעות, הפתיחים לתפריטי הדיוידי מאוד לא עקביים. יש עונות שהם כלל לא מופיעים, ובעונות שכן, הפתיחים קצת מאכזבים בקיטץ' המלאכותי שבהם. למרות שנראה שהיה ניסיון לשמור על השפה העיצובית של הסדרה, התוצאה חוטאת לה במראה ובמוזיקה מעט טלנובלית, כזו שבחיים לא הייתם נתקלים בה בפרקים עצמם.

 

כל תנועה היא רמז

את חובבי מאחורי הקלעים מפנקת HBO בסרטון בן 20 דקות המתאר לפרטים כיצד יצרו את מגוון הגופות שהתפגרו לאורך הסדרה. בסרטון ניתן לראות כיצד הניצבים ששיחקו את המתים בתחילת כל פרק, נאלצו לבלות רבע שעה מתחת למסכה כבדה וחונקת באמצעותה יצרו תבנית עם דמותם בשביל הגופות; כיצד השיער שמושתל בכל גופה מושתל שערה שערה וכיצד כל גופה עברה תהליך מורכב של עיבוד מחשב, איפור ועיצוב. בנוסף מתגלים סיפורים משעשעים כיצד עלו הרעיונות לחלק מהמיתות המשונות במהלך הסדרה.

 

בונוס מעניין נוסף הוא זה שמתאר את יצירת הקליפ "מבט ציפור על העונה

השלישית". כמעין פרומו לעונה השלישית, שהיתה הרבה יותר מלאה בפרטים, בהתעסקויות ביחסים ובדמויות שהיו כולן בסוג של צומת דרכים, נראים שחקני הסדרה על גג גורד שחקים, מתנדנדים בין שמיים לארץ, בין קרקע בטוחה לאוויר, על רקע שיר של קולדפליי. 

 

גם כאן כל פריים נבחר בקפידה, כל תנועה של כל שחקן היא סוג של רמז למה שיקרה בהמשך העונה. נייט שנכנס לניתוח בסוף העונה הקודמת רואה את עצמו קופץ מהגג, ברנדה שהגיעה לתחתית מטפסת בקושי ומצילה את עצמה מנפילה וליסה שלא ברור אם תהייה עם נייט או לא, עומדת לבדה עם התינוק. 

 

גם כאן קשה להאמין כמה השקעה ומחשבה הוענקו לקליפ פרומו של עונה שלישית, אפילו לא עונה ראשונה או אחרונה.

 

וכשבוחנים את הכל, מהפרקים עצמם ועד ההשקעה ב-DVD, מבינים עד כמה הסדרה הזו שונה מכל מה שראינו עד היום. עד כמה השקיעו בנו, הצופים, שלא יכולנו אלא ליפול לתוך הקבר החמים, הנעים והמטריד שהכינו לנו בדיוק לפי מידה.