תמונה שדורשת אלף מילים

סרטה של יעל רייך, "בעולם אחר אין מילים", יכול היה להיות טוב בהרבה, לו רק היה שם מישהו שיעניק לצופה יותר מאשר דימויים שטחיים של מאבקי רוח

 

פסטיבל הקולנוע הבינלאומי של ירושלים מאחורינו ולראשונה זה שנים דווקא התחרות התיעודית בו, בה זכה "האגדה על ניקולאי וזכות השבות" של דוד אופק, עוררה את תשומת הלב המירבית. בין הסרטים התחרה גם "בעולם אחר אין מילים", בבימוי יעל רייך ואיתי לב, שאמנם לא זכה בפרס אבל הותיר אחריו רושם.

 

אחרי צפיה בסרט, שהוקרן אמש (שבת) בערוץ 8 של הכבלים, ניתן בהחלט להכריז כי יוצרת תיעודית חדשה ומעניינת הפציעה אל עולם הקולנוע התיעודי המקומי. אמנם הסרט חותר תחת כל מה שאנחנו רגילים לו בעולם התיעודי, ואמנם הוא דומה יותר לעבודת וידאו-ארט, וראוי שאכן היה כזה, אבל בכל זאת יש בו רגעים שראוי לשים אליהם לב.

"בעולם אחר אין מילים". מסע אל נבכי הנפש 

 

יהיה פשטני לומר כי במרכז הסרט עומדת הדוגמנית יעל רייך, אישה שכולנו מכירים כאחת מהדוגמניות הישראליות הבודדות שהצליחה לכבוש את עולם הדוגמנות ושערי המגזינים הנחשבים בכל העולם, שמתעדת את סיפורה של אחיה, אילון רייך, שלפני שנים נפגע מתאונת דרכים קשה, ובדרך איבד דברים חשובים, ביניהם את רעייתו, הדוגמנית מיקי ממון, את עבודתו כמנהל רשת גני ילדים, וגילה את עצמו מחדש.

 

זה יהיה פשטני כיון שרייך, הדמות הדומיננטית, המספרת, הפרימה בלרינה של הסרט, מנסה לקחת את הצופים אל תוך נבכי הנפש, אל תוך תעלות המוח, אל תוך כל אותם עולמות שאף אימאג' קולנועי לא יכול לתאר.

 

הרבדים העמוקים של הכאב

"זה שנים שאני מתעדת אותך ואותי...מי אתה בכלל?...מאז שאני מכירה את עצמי אני מתעוררת עם השאלה מי אני...אני יודעת שזה לא נראה ככה אבל אני דוגמנית ואפילו די מצליחה", כך, בקולה הלא-ענוג, בדיקציה הלא-מושלמת ובטון שלעיתים אינו נעים לאוזן, מדברת רייך אל אחיה ובתוך כך אל הצופים בסרטה.

 

במשך עשר הדקות הראשונות של הסרט זוכה הצופה בבליל של אימאג'ים, מופצץ במילים, ולא ממש בהיר לו מה רוצים ממנו ובמה הוא צופה. ואז, ברגע מזוקק אחד, אחרי שהגיבורה-המספרת מתארת לצופה את אירועי הלילה בו יצאה לבילוי עם אחיה, ואחרי שהשאיר אותה בפתח ביתה, המשיך לנסוע וארבע צעירים שיכורים נכנסו בו במהירות ופצעו אותו קשה, אנו מקבלים את התמונה לה חיכינו: הרגע בו מתעדים את הגעתו של אילון, הפצוע, מבית החולים אל הבית.

רייך. איבד את הכל 

 

שם, כשהמצלמה מתמקדת בעיניו הריקות, בצלקת המכוערת שעל ראשו, ברעייתו היפה שיושבת לרגליו, אתה פתאום מבין את כל הסיפור. אתה מבין את השבר הגדול שעובר על המשפחה, את ההתמוטטות של הגבר היפה ששוכב לו שם שבור על הספה, וכן, למרות שזה איננו סרט חינוכי, גם את ההשפעה ההרסנית של תאונות הדרכים.

 

ויותר מזה, פתאום אתה גם זוכה למפתח זהב שבזכותו אתה מבין את השפה של יעל. פתאום אתה מבין שמה שראית עד עכשיו לא היו קישקושים פסאודו-אינטלקטואלים, אלא הכנה לתפאורה, שכללה מילים ותמונות, שהכינו את הקרקע להבנת הרבדים העמוקים של הכאב. פתאום כשיעל מדברת על נסיעת עבודה לניו יורק ואומרת: "אני שולחת לניו יורק רק את הפנים והגוף, הלב שלי מרותק למיטה שלך", אתה מבין שזו האמת.

 

בליל של תמונות

אבל אותה דקה של הבנה, של התעלות, היא גם נקודת החולשה של הסרט. כי משם הכל הולך לכיוון מטה. הסרט הוא דמוי ססמוגרף שכולו רגעים עילאיים ורגעים משעממים ומיותרים, שדורש מהצופה מחויבות כה גבוהה, כזו שלאף יוצר אין את הזכות לדרוש.

 

בהמשך הדרך אנו מתוודעים לעובדה שאיילון החל לצייר, ציורים כועסים, כואבים, של נשים מפלצתיות וגברים מדממים. שרעייתו היפה לא יכלה עוד ועזבה אותו ואחר כך אף הכירה גבר אחר. אנו גם מתוודעים ליעל שלא יכולה יותר להישאר מרוחקת מאחיה, שעזבה את בנזוגה, שהכירה אחר, שילדה לו ילד, ובתוך כל זה עוד ועוד ועוד בליל של תמונות שנוחתות על הצופה כמו בתוך לילה ענוג ומסויט שכולל אקסטזי ומשקאות אלכוהוליים.

 

הסרט לא מגיע לרמה הגבוהה בו הוא אמור היה להיות כי יעל רייך היתה זקוקה למספר-סיפורים לצידה. היא היתה זקוקה למישהו שיעצור אותה, את הכאב שלה, את התמונות שלה, ויעניק לצופה יותר מאשר דימויים שטחיים של מאבקי רוח, שמורכבים מצילומי תקריב של עיניים ריקות, מצלילי פסנתר בוכה וממילים.

 

כי כשסרט מסתיים במילים של הגיבורה ושל אביה שאומר: "פתאום הכל מסתדר", הצופה נותר בלי כלום, בלי תובנות, בלי הבנות, ובעיקר בלי רגש וחיבור לחומרים הנפלאים שהיו בסרט.