איך אפשר כל כך מהר לעבור לקשר אחר?

בעוד אני חשה את הצורך "להתאבל" על הקשר שנקטע בדמי ימיו, לחפש את המשמעות שלו ולצאת לתקופת הסתגפות של שלושה שבועות רק כדי לדעת שהיה ונגמר, אצל הגברים נדמה שזה הרבה יותר פשוט. מזכיר קצת את חוק שלוש השניות בצבא

בפעם הראשונה שנשאלתי מתי בדקתי שמן ברכב, זה היה כבר מאוחר מדי. המכוניות שעמדו מאחוריי בצומת ציפצפו ללא הרף, כאילו נהגיהן לא רואים את אורות המצוקה שלי מהבהבים. גם לעשן הלבן שיצא לי מהמנוע בערך עשר דקות קודם לכן סירבתי להתייחס, כי "הרי ינואר עכשיו, בטח מעונן".

 

לשאלה ההיא בכלל לא ידעתי לענות. שמן? למה צריך לבדוק שמן? הרי יש מד כזה בלוח השעונים, אם הוא נגמר זה מהבהב או משהו, לא?

 

זהו, שלא.

 

עד לאותו היום היה הרכב שלי משהו שמביא אותי ממקום למקום, עושה עבודתו נאמנה, בעוד אני מצידי תורמת לו באהבה וברחיצה פעמיים בשנה (נו, בואו לא נפתח את זה עכשיו). מסיבה זו הבעתי תמיהה לנוכח שאלתו של המחלץ הנאמן שלי. למה אני צריכה לבדוק שמן? הרי לא אני זו שלמדה מכונאות פה.

 

ופה זה מתחיל: מסיבה מסוימת מאוד ברור לגברים שיש דברים שצריך לעשות בזמן מסוים. כמו לבדוק שמן פעם בשבוע, כמו לשלם בדייט הראשון, וכמו לקנות ניר טואלט רק שבועיים אחרי שהחבילה נגמרה. רוב הפעולות האלה נראות לעיתים חסרות משמעות, ואולי בצדק. אלא שמבחינתי, לכולן יש משמעות ("כמה טיפ הוא השאיר?"), תהליכים ("אני אחזור הביתה, אוציא את הפלנלית מהטירונות, אפשיל שרוולים, אפתח את מכסה המנוע, ואקרא לאחי שיבדוק לי שמן") ואף מסקנות ("אוף, שלוש שכבות זה בהחלט לא רך מספיק").

 

וכמובן, זה ממשיך גם במערכות יחסים.

 

כשגיליתי בפעם השלישית שלאחר פרידה לא עברו עשר דקות והוא כבר חבק את מותניה של מישהי אחרת, הרגשתי שעולמי חרב עלי. האם אני המטומטמת פה? הרי את כל הדברים האלה צפיתי מראש: את ההתרחקות ממני, את השיחות שלו איתה, את הזמן הדוחק אותי החוצה. אז מה לא בסדר פה, ומה לא בסדר בי? אחרי אותה פעם שלישית, כשניתחתי יחד עם ע' ידידי הטוב את הנושא, הגענו למסקנה: "אם אחרי שישה חודשים של קשר היה לו כל כך קל להמשיך הלאה, כנראה לא באמת היה אכפת לו מהקשר". האומנם?

 

בחור טוב ע', וידיד נאמן. בכל פרידותיי בחיים דאג להחזיר אותי לקרקע ולעזור לי להתאפס. לכן ידעתי בדיוק מה עלי לעשות כשהוא שלח לי את הודעת "life is a bitch" שלו לפני מספר ימים.

 

הכל הפך להיות פחות חשוב, פחות לוהט

הסיפור בקצרה: ע' נפרד מחברתו ומרגיש שהחיים מתאכזרים אליו. המסגרת בה הוא מצוי לוחצת, הקשר הלך ונחלש, הכל הפך להיות פחות חשוב, פחות לוהט, פחות סוער. זכותו – הרי אם כך הוא מרגיש, אין סיבה למשוך את זה. ואז הוא הפיל את זה: "האמת, יש מישהי". מישהי שהיה איתה פעם ונתקל בה לאחר הפרידה. לא בטוח שהם יהיו ביחד אבל גם נעים בגב זה מספיק.

 

ואז הבנתי: ההבדל הוא בסך הכל הבדל טכני. בעוד אני חשה את הצורך "להתאבל" על הקשר שנקטע בדמי ימיו, לחפש את המשמעות שלו ולצאת לתקופת הסתגפות של שלושה שבועות רק כדי לדעת שהיה ונגמר, אצל הגברים נדמה שזה הרבה יותר פשוט ואף מזכיר קצת את חוק-השלוש-שניות בצבא (כל עוד האוכל שנפל לא שהה שלוש שניות על הרצפה – הוא בר אכילה). כל עוד נפרדתם – הכל כשר. אין משמעויות, אין התאבלויות, אין "זמן מינימום" שצריך לעבור על מנת להכשיר את המעבר לשלב הבא.

 

אבל האם זה מוצדק? בוודאי שלאחר הפרידה יגרוס כל צד כי אין הוא חייב לתת דין וחשבון על מה שהוא עושה. האמת – נכון. אבל כמה מכם/מכן שעברו את "שלב שלוש השניות" ונגסו באמת יחשפו בפני האקס את העובדה שהצ'יפס טעים יותר בצד השני של השק"ם?

 

אז יכול באמת להיות שהכל ריבאונד (דבר שהסטטיסטיקה, לפחות אצלי, פסלה מכל וכל), אבל בכל זאת: האם באמת צריך לעשות מזה סיפור גדול? האם באמת יש צורך בתקופת החלמה שכזו, או שמא הלב יודע לעשות "הפרד ומשול" באופן טבעי?

 

בכנות, קשה לי להאמין בזה. את הצורך המיידי בריבאונד אני יכולה להבין, אבל לא את העובדה שאדם שחלק איתי מיטה ולב יעבור כל כך מהר לחלוק אותם עם מישהי אחרת.

 

ועל זה נאמר: "כשאנשם קטנים עושים צל גדול – זה סימן שהשמש שוקעת".

 

עזבו אתכם, אני הולכת לבדוק שמן באוטו.

 

• רוצים לקרוא עוד על התמודדות עם פרידה? הקליקו כאן