איך שגלגל מסתובב

גלי ארזי, אחת שחוותה על בשרה את הסכנות הגלומות בהדלפות מרושעות לתקשורת, חוזרת לימיה כחיילת טרייה בגלי צה"ל, כשהיא היתה זו שהדליפה על אחרים ונאלצה לשלם את המחיר

גלי ארזי פורסם: 20.07.08, 18:59

קשה להתחמק עכשיו מהחדשות. כל עמוד אינטרנט, עיתון או מהדורה שמכבדת את עצמה יונקת את הכותרות שלה מפרשיית טלנסקי ואולמרט, וכולם כולם חוגגים על ההדלפות מהחקירה. כמו תמיד, זה מזכיר לי משהו שקרה דווקא לי, ותרשו לי לשתף אתכם הפעם בסיפור קטן.

 

לפני כמה שנים הייתי בגלי צה"ל. אז עוד לא הייתי מעצמת הבלונד שאני היום, אלא חיילת ירוקה שבמקרה המדים יושבים עליה ממש טוב. הגעתי אז לתחנה בתחושה שהעולם כולו מודה על קיומי ולא ישכח לפרוס בפני את שטיח החאקי כשאגיע כל בוקר. מהר מאוד הניחו לי להבין שזה לא יקרה. שלושה משפטים צבאיים בזה אחר זה הבהירו את הנקודה, ואני הפכתי לחיילת ממושמעת שתורמת את חלקה לשימון גלגלי השיניים של המכונה הגדולה.

גלי ושירה. טור בהקדשה אישית (צילום: עידו לביא)

 

ככה עבר הזמן. ביום ניווטתי את עצמי בין חיילים תאבי הכרה למפקדים שכבר קרצו לתפקיד הבא שלהם. הלילות שביליתי בתחנה התנקזו לאותן שעות עגומות ועירומות מרייטינג שבהן נוצלה יחידת האנרגיה הזמינה ביותר – חיילים בסדיר. אם לא שמרתי, מיינתי דיסקים או עשיתי תורנות קשביה, נהניתי מהפריבילגיה הגדולה מכולן – ללאוט אל מקרופון מלא ברוק של אחרים בתקווה שיום אחד אהפוך ללילך ברנע, ואולי אפתח קריירה קצרת מועד בלחשוש עליה אוכל לספר לנכדיי.

 

לילה אחד סיימתי משמרת, העברתי לחדשות ויצאתי כדי להחזיר את הדיסקים לתקליטיה. כשהגעתי נזכרתי ששכחתי את התיק שלי באולפן, הנחתי את הדיסקים וחזרתי אליו. האולפן היה חשוך, כנראה כהכנה למלחששת שהגיעה אחרי. לקחתי את התיק, אבל בזווית העין קלטתי תנועה חשודה מחדר ההפקה הצמוד, שבינו לבין האולפן מפריד קיר זכוכית. התקרבתי קצת, קשה היה לראות בחושך, אבל מהר מאוד הבנתי מה קורה. גלצ"ניק שלא זיהיתי ואחת מהבחורות שסיימו את הקורס שהיה אחרי, השתגלו במרץ מתחת לקונסולה.

 

ברגע הראשון קפאתי, ברגע השני הצצתי, ברגע השלישי לקחתי את התיק שלי ועפתי הביתה. למחרת התקשר אלי כתב רכילות ובקול רך ונעים התעניין בשלומי. כמובן שהוחנפתי. חיילים ירוקים כמוני לא זוכים להתעניינות מצד התקשורת ובכלל, חום אנושי ואמפתיה הם מצרכים נדירים בגלי צה"ל, אז מהר מאוד התפלשתי לי בים של מחמאות ודברי קילוסין.

 

הכתב המנוסה פיזז סביב האגו שלי כמו חתול שמתחכך ברגליים של מישהו שהוא לא מכיר, ומתחנן – מפתה לליטוף. אז ליטפתי אותו. סיפרתי לו הכל, אפילו נתתי לו את השם של החיילת. הכתב הודה לי במילות דבש וניתק.

 

חצי שעה אחר כך זה כבר היה באינטרנט. מתברר שמישהו הצליח להשיג את הקלטת של מצלמות האבטחה, שם קשה היה אמנם לזהות את שני החשקניים, אבל לא היה ספק באשר לטיב הפעילות שהם עסקו בה במרץ.

 

אבל זה מילא. הפורנוגרפיה האמיתית היתה דווקא בטקסט – השם המלא שלי, וציטוט נרחב (ומדויק!) של המלל הנדיב שסיפקתי לכתב, שעלה לו במס שפתיים של שלושה סופרלטיבים ושתי משיכות לשון. ואני, שחצי מהקורס הולעטתי בחוקים על חיסיון עיתונאי, כן לציטוט, לא לציטוט, כל זה נעלם כאילו צה"ל עבר על המוח שלי עם בולדוזר, וסירב בתוקף לאפשר לי להקים סוכת אבלים.

 

טיפת מזל

אין לתאר את הבכי שהגיע בעקבות זאת. עד היום הביוב בגלי צה"ל סתום מכמויות הטישו שהרקתי שם. טלפונים נזעמים לכתב שבינתיים הפך באורח פלא לכלב השמירה הנשכני של התקשורת ונבח על זכות הציבור לדעת על כל משגל שמתקיים בגבולות המדינה, נגמרו בפשרה עצובה.

 

הציטוט המדויק שלי נשאר, השם שלי הוחלף בתיאור העצוב "החיילת שעלתה לשידור קצת קודם", וכמובן שכל מי שאוחז בגישה לרשימות השידור של גלי צה"ל (המנקה לא, כל השאר כן), יכל לדעת שזאת אני. היא כמובן לא דיברה איתי יותר, החיילים האחרים שמרו ממני מרחק.

 

יום אחרי המקרה זומנתי לחדרו של המפקד הישיר שלי. הוא הודיע לי שהמפקד שמעליו ביקש לשפוט אותי בעצמו, וסינן שבטח מחכה לי ריתוק ארוך בסופו של המסדרון, שלא לדבר על דרכון השמירות שלי, שעמד להתמלא בחותמות ליליות. נכנסתי לחדר של המפקד העליון בדחילו, השפלתי ראש וחיכיתי למכה.

 

הוא מצידו סגר אחרי את הדלת, ביקש ממני לשבת, התיישב מולי, הביט בי חמורות ואמר "רציתי רק להגיד לך תודה שלא הסגרת אותי". הרמתי את הראש בהלם, אבל אחרי שניה הבנתי, בכל זאת, לא סתם קיבלו אותי לגל"צ. הוא פירש את זה לא נכון והמשיך, קצת נבוך. אמר שאחרי המקרה הוא מיד ניתק קשר עם הבחורה, אמר שזה היה ברגע של חולשה, שהוא יפטור את העניין בזה שהוא יודיע שהוא חנן אותי, ויוציא הודעה מסודרת לתקשורת. ביקש שנשאיר את זה ביננו, ככה, והבטיח שזה עוד ישתלם לי. הסכמתי, כמובן. לחצנו ידיים וחזרתי לתקליטיה.

 

שבוע אחר כך הבחורה תבעה אותו על הטרדה מינית, הסיפור כולו התפוצץ והוא התפטר.

 

היום אני זאת שמדליפים עליה סיפורים לעיתונות, היום מישהו אחר מנצל אותי כדי להרגיש יותר טוב עם עצמו, להתקדם או להשיג קצת אמפתיה. אבל גם אם זה לא נראה, אני תמיד זוכרת את מה שלמדתי מהסיפור הקטן ההוא. קודם כל – מידע רגיש סופו שייצא החוצה. לא משנה אם דרכי או דרך מישהו אחר. דבר שני – אנשים שמדליפים, ביודעין או שלא, הם לרוב אנשים שנמצאים במקום לא טוב בחיים, ומנסים לשפר את המקום שלהם דרך אנשים אחרים. לרוב זה לא עובד. ודבר אחרון – לעולם לא ננצח במשחק הזה. תמיד יהיה מי שידליף עלינו, ואנחנו נוכל להישבע שאין לנו אחות, זה לא יעזור. יש לנו, אנחנו פשוט עוד לא יודעים עליה.

 

את הטור הזה אני מקדישה למישהי שחשבתי שהיא חברה שלי, ובסוף התבררה כמדליפנית אומללה. ותרשו לי להעביר לה מסר שאני מנסה להפנים גם בעצמי, ולהשתמש בציטוט מתוך ספר המופת של ריצ'ארד באך, "תעתועים" – "חיו כך שלעולם לא תצטרכו להתבייש אם דבר מה שעשיתם או אמרתם יפורסם ברחבי העולם – גם אם הדברים שיפורסמו לא יהיו אמת".

 

ואמא שלי היתה אומרת: את רוצה אמת? את לא יכולה להתמודד עם האמת!