פודינג תוניסאי

"הגרגר והדג", בבימוי עבדלטיף קשיש, אינו קל לצפיה בעיקר בגלל אורכו וקצבו, אבל אם תצלחו אותו תזכו בדקות מלאות אהבה שמעניקות לסרט את ייחודו

 

 

על פניו, עלול היה "הגרגר והדג" ליפול לאותה מלכודת הקרויה "סרטי אוכל". סרטים מחניפי קהל שמקורם במחוזות אקזוטיים, על פי רוב, שבהם משמשת המסורת הקולינרית הססגונית והמגרה אמצעי לדיון אתני מרפרף. “אוכל שתייה גבר אישה" של אנג לי היה סרט כזה, וכך גם "טאפאס" הספרדי לאחרונה.

 

בגרסתם האחרת, משמש בהם האוכל כמטפורה למימוש עצמי או אף למעשה האמנותי עצמו (ע”ע “רטטוי”). הגיבור, בדרך כלל אישה, נכנס אל המטבח ומבצע בו מעשי כשפים ערבים לחך. “החגיגה של באבט", זוכה האוסקר הדני, נמנה על קבוצה זו של סרטים, וכמוהו גם "המטבח של מרתה" הגרמני. שניהם מייצגיו של קולנוע בורגני צפוי ומשעמם במיטבו.

 

"הגרגר והדג", סרטו של הבמאי הצרפתי יליד תוניס, עבדלטיף קשיש, משכיל, כאמור, לחמוק מלהיות עוד אחד מאלה. ראשית, משום שגיבורו הוא גבר בגיל העמידה, ולא אישה ההופכת את זיהויה המסורתי עם המטבח לסיפור של הגשמה וגאולה דרך הכיריים; ושנית, משום שהוא מעורר סוגיות שעניינן ניכור תרבותי, זרות, וחדלונו של המהגר – להבדיל מאגדות הבישול האתני שסופרו בסרטים לעיל.

קוסקוס ודגים מתוך "הגרגר והדג" 

 

צירו הקולינרי של הסרט הנוכחי הוא קוסקוס דגים (שמו המקורי, אגב כך, הוא "הסולת והבורי"). את המאכל הזה מפליאה להכין אשתו בנפרד של הגיבור (השחקן חביב בופארס), מהגר תוניסאי המפוטר בתחילת הסרט מעבודתו בנמל לאחר 35 שנה.

 

בחלקו הראשון של הסרט מוצגים לפנינו בני משפחתו, המתגוררים כמוהו בעיר הנמל הדרומית סט, להם הוא מקפיד להביא דגים טריים מדי יום: פרודתו הנ"ל, בתו קשת היום הנשואה לצרפתי, בנו הבכור הבוגד דרך קבע באשתו הרוסייה, מאהבתו הנוכחית של הגיבור, צפון אפריקאית אף היא, המנהלת את המלון המרופט שהוא מתגורר בו, ובתה הצעירה, שבינה לבינו מתקיים קשר מיוחד.

 

התנשאות צרפתית

חלקו השני של הסרט עוקב אחר מסעם של הפועל השתקן והנערה בנבכי הביורוקרטיה הצרפתית המתנשאת, בניסיון להשיג את האישורים המתאימים למימוש חלומו – הפיכתה של ספינה ישנה למסעדה צפה שבה יוגש הקוסקוס האגדי שמכינה אשתו.

 

חלקו השלישי כבר מתרחש בערב הפתיחה החגיגית, כאשר את הספינה שהפכה למסעדה גודשות כל הדמויות, פשוטי עם ובורגנים קטנים ופומפוזיים, שפגשנו בהן במהלך הסרט. כולן באות לחגוג עמו את החלום שהתגשם, ואולי לא.

 

"הגרגר והדג", שזכה השנה בארבעה פרסי "סזאר", בהם לסרט ולבמאי המצטיינים, מעצב נשים חזקות ואקטיביות, ששליטתן המופלאה בתפקידיהן הסטראוטיפיים, הביתיים, הוא-הוא הבסיס להישרדות בחברת מהגרים.

חפסיה חרזי בתפקיד נפלא ב"הגרגר והדג" 

 

בהתאם, הסרט מסתיים בסצינה נפלאה של ריקוד בטן המבטאת את המעבר מנערות לנשיות, ומשקפת את ההכרה בכוח הנשי בחברה שבה הגבר-המהגר מתקשה למלא את תפקידיו הפטריארכליים, וממוקם למעשה מחוץ למוקד הכוח שלו – הבית.

 

הוא, אחרי הכל, מוקף נשים שעולות עליו, ומסרבות

להכפיף עצמן לסמכותו הגברית. תשוקתו לשוב אל המסורת – באופן סימבולי מיוצגת זו על ידי אותה ספינה רעועה, שמתחדשת – רק חושפת את אובדן אונותו בחברה שאליה היגר.

 

אין זה סרט קל לצפייה. אורכו כשעתיים וחצי, וקצב ההתנהלות שלו יש בו כדי לאתגר את סבלנות הצופה. כלולה בו, למשל, סצינה של ארוחת קוסקוס בבית האישה, שמבוססת בעיקרה על צילומי תקריב ושיחת חולין. אבל תמונות כאלה הן בדיוק מה שמעניק לסרט הזה את יופיו וייחודו, ואת האותנטיות שלו.

 

קשה להפריז בהישגיהם של כל העושים כאן במלאכה, אך בולטת ביניהם חפסיה חרזי הצעירה, סטודנטית למשפטים ממרסיי בתפקיד בתה החריפה של המאהבת. ריקוד הבטן שהיא מבצעת בחלקו החותם של "הגרגר והדג", לבד מהיותו מכשף וממסמר מבט, הוא גם מכיל בחובו את המתח והפשרה שחווים בני הדור השני להגירה בצרפת עם שורשיהם התרבותיים.