פסיקה תקדימית, המאבק לא תם

השופט גרינברגר פסק אמש שסרבן גט חייב לפצות אישה על התקופה שהיתה נשואה לו שלא מרצונה. רבקה לוביץ' מברכת, אך מסבירה מדוע הסוף הטוב עדיין רחוק

יום חג הוא לנו: בפסק דין תקדימי קבע אמש השופט גרינברגר, מבית המשפט לענייני משפחה בירושלים, שבעל יפצה את אשתו בסך 550,000 שקל - פיצויים על 9 שנות סרבנות גט.

 

רחל (שם בדוי) היא אישה חרדית המתקרבת לגיל 40. כמעט עשור שנים בילתה רחל בניסיון כושל לקבל גט מבעלה. בשנת 1998 תבעה רחל גירושין בבית הדין הרבני. רחל עזבה את הבית מפאת האלימות הפיסית והנפשית של הבעל כלפיה. בשנת 2004 דחה בית הדין את התביעה שלה לגירושין. בשנת 2005 עירערה האישה לבית הדין הגדול, ובשנת 2006, שמונה שנים אחר התביעה לגירושין, פסק בית הדין הגדול פה אחד כי הבעל חייב לתת גט לאשתו.

 

רחל פנתה לבית המשפט האזרחי באמצעות "מרכז צדק לנשים" בתביעה נזיקית. בעדותה של רחל בבית המשפט אמרה את הדברים הבאים: "היותי עגונה גורמת לי בושה גדולה, פגיעה ברגשות שלי, סבל וכאב קשים מנשוא ותחושת חוסר אונים... כיליתי כבר 9 שנים ברדיפה חסרת תכלית אחרי הבעל בניסיונות לקבל גט. ברצוני לגדל את ילדיי בשלווה, ולהקים מערכת זוגית חדשה לאחר 10 שנים של סבל ומרורים אשר אני בהם כ'אלמנה חיה'".

 

השופט גרינברגר היה צריך להתמודד עם מספר חזיתות שונות. מצד אחד היה עליו להבהיר כי בית המשפט אינו דורך על רגליהם של הדיינים ואינו לוקח סמכויות לא לו. אין כאן, לדבריו, ניסיון מצד האישה לאלץ את בעלה למתן גט, או ניסיון של בית המשפט להתערב בענייני נישואין וגירושין, אלא התביעה היא לפיצוי כספי בלבד, ועל בסיס עילה בנזיקין. וכדבריו: "העובדה שההתנהגות המזיקה קשורה לאי מתן גט אינה מכניסה את העילה הנזיקית לתחום של 'ענייני נישואין וגירושין'"...

 

התקדים

החידוש הגדול בפסק הדין הוא שהשופט אינו מתייחס לפסק הדין של בית הדין הרבני משנת 2008 לחיוב הבעל בגט כיום תחילת העוולה של הבעל. גרינברגר קובע כי "בבוא בית המשפט לבדוק את זכותה של האישה לפיצויים בגין עוולת הרשלנות, אין מקום לבדיקה האם חויב הבעל בגט או לא חיוב, אלא, האם אכן סירב לבקשת האישה, האם סירובו היה מוצדק, והאם היה צפוי שסירובו יגרום נזק. על כן, גם במקרים שאין חיוב גט כלל, ניתן יהיה למצוא שהאישה זכאית לפיצוי עבור הנזק שנגרם לה מרשלנות הבעל מעצם סירובו לתת לה את הגט המיוחל". בכך מתפלמס השופט לא רק עם בתי הדין הרבניים אלא גם אם מלומדים משפטנים מסוימים הסבורים כי יש לקחת בחשבון את הפסיקה של בית הדין הרבני, ולפסוק את הפיצויים בהתאם להלכה המקובלת בבית הדין ובתיאום עם הדיינים.

 

ומן העבר השני, מתפלמס השופט גרינברגר עם דעתה של באת כוחה של האישה, עורכת הדין סוזן ווייס, אשר ביקשה לקבוע חזקה שעוולת הרשלנות של סרבן גט תתחיל מתום שנה לאחר הגשת תביעת הגירושין. גרינברגר סבור כי יש לראות כל מקרה לגופו. במקרה הזה, קובע גרינברגר, אכן יש להחיל את העוולה מתום שנה לאחר הגשת תביעת הגירושין, משום שעל פי ההליכים והדיונים שבבית הדין מתברר כי דעתה של האישה היתה נחרצת לגבי הגירושין בשלב הזה, ועל הבעל היה להבין כי אין שום סיכוי לדרישתו לשלום בית.

 

שלושה גיבורים בסיפור הזה: רחל שהעיזה ללכת נגד הזרם בעולם החרדי ותבעה פיצויים בבית המשפט, השופט גרינברגר שקבע כי נזק של סרבנות אינו תלוי בפסק דין של בית הדין הרבני, וסוזן ווייס, עורכת דין שחרתה על דגלה מאבק איתנים נגד סרבנות גט ובעד צדק לנשים. אלא שהסיפור עוד לא נגמר.

 

הגם שרבים בציבור הרחב וציבור המשפטנים מבינים שיש אחריות לעולם המשפט בהושטת יד למסורבות גט, ולעשיית צדק בתחום הזה, עדיין נשאר לנו לשכנע את בית הדין כי גם לו יש תפקיד בעניין. ואם, למצער, יבחר בית הדין להישאר במקום פאסיבי של "לא רואה , לא שומע, לא יודע" ולהתעלם ממצוקות נשים מסורבות גט, לכל הפחות יתכבד ולא יפריע לבית המשפט לעשות צדק בעניין, ולא ינסה לפגום בכשרותו של גט אחרי שהאישה תבעה את הבעל לנזיקין.

 

רבקה לוביץ' היא טוענת רבנית העובדת ב"מרכז צדק לנשים" טל': 02-5664390