מקסיקנה: מקסיקו זה לא כאן

ל"מקסיקנה" התל אביבית יש תפריט פיוטי, אבל לא בטוח שהטבח שלה קרא אותו. היה חם אבל לא לוהט, אכיל אבל לא מעניין, בסדר אבל לא מעל לממוצע. למטבח המקסיקני בישראל מגיע ייצוג הולם יותר

שילוב של שבת לוהטת, תשוקת חופש ותחושת סוף הוליד אצלי צורך קיומי לשמוח. ככה הגעתי לארוחה מקסיקנית. ישראלים אוהבים אוכל מקסיקני, והיו אמורים לאהוב אותו הרבה יותר. החומרים, הטעמים, הצבעים, אפילו הפרחיות של המטבח הזה, הרי תפורים עלינו כמו מדוזות בקיץ, כך שלא ברור איך לא התאזרח כאן בכבוד. ההצלחה המסחררת של גברת טורטיה בשנתיים האחרונות מלמדת משהו על הפוטנציאל הלא ממומש של היחסים הקולינריים בין שתי התרבויות.

 

מה שיש בכל זאת נאכל בהתלהבות, גם אם הסטנדרטים לא תמיד משמשים שגרירי כבוד. באותם צהרי שבת, אם לגלגל לאחור את עלילת המערבון, מילאו סועדים מהירי שליפה את חללה הלא גדול של "מקסיקנה‭,"‬ מסעדה פשוטה, סטודנטיאלית כמעט, שזרקה סביבה כמה אלמנטים מקסיקניים – גוני צהוב ואדמה, מסכות, סומבררוס, דגלון מקסיקו על כל שולחן, כאילו אנחנו באו"ם ולא באמצע תל אביב.

 

פשטות יכולה להיות חיננית. כשמתבלים אותה ברשלנות, היא עוברת את הגבול לאזור השכונתית. אכלנו בידיים, כמקובל, כנפי עוף עתירות רוטב מלכלך – ואיש לא חשב להגיש לנו ביוזמתו מטליות לחות. עוד אנו מתמודדים עם המנות שהגדרנו מפורשות כראשונות – והופ, נחתו על ראשינו העיקריות. וכשהנחתי, כפי שחונכתי, את הסכו"ם המשומש על צלחת המנה הראשונה לקראת פינוי, הוא הוסר בבושת בידי המלצרית והונח מחדש על השולחן. פה, אורח יקר, לא מבזבזים סכין ומזלג על אף אחד.

 

לקוקטיילים בתפריט, שמשום מה הוכנסו כולם תחת השם "מרגריטות‭,"‬ למרות שרובם המכריע מבוססים על וודקה ולא על טקילה, יש כותרות משנה יצירתיות ופסטורליות: "בתים צבעוניים, רחובות צרים וגינות נסתרות‭,"‬ או "ערסל מבודד, איגואנה ירוקה וים בצבע טורקיז‭."‬ כשמהחלון נשקפת במלוא הדרה פינת הרחובות המיוזעת בן יהודה-בוגרשוב, קשה לבלוע את הפער.

 

בשאר חלקי התפריט בולטת נוכחות של מאכלי בצק מקסיקניים – פהיטה, בוריטו, צ'ימיצ'נגה – לצד כמה מנות עוף ובקר שאינן כרוכות בטורטיה על גלגוליה השונים, וגם סלטים, פסטות ופיצות בגרסאות מקסיקניות. המחירים אינם גבוהים, ועדיין, אם תרכיבו ארוחה מלאה לאדם, תגיעו ל‭120-‬ שקל בממוצע.

 

במהיקו כמו במהיקו, קודם כל שתינו. הזמנו את המרגריטה היחידה שמכילה טקילה (בשילוב פסיפלורה וליצ'י) – קיבלנו מיץ בכוס מילקשייק ומיד חיזקנו אותו בתוספת טקילה, שהחזירה למשקה משהו מכבודו. בקבוק בירה קורונה שפלח לימון (כתחליף לליים) נעוץ בצווארו מילא נאמנה את תפקידו.

 

ארבע מנות אכלנו: שתיים טעימות, שתיים מבאסות. אליטס דה פויו, כנפי עוף בחמאה וצ'ילי, הם יופי של פתיח. הלכנו על הנוסח המתוק, וזכינו בצלחת נדיבה ברוטב צ'ילי עשיר וסמיך, שהתעלתה מעל רמת החטיף החביב. גם הניסיון הנוסף עם עוף היה מוצלח: צ'ימיצ'נגה קון פויו – שני סנדוויצ'ים גדולים, משולשים, של טורטיה מטוגנת בשמן עמוק, שבקרבם בשר עוף טחון, בצלים, שומים ופלפלים. לא מנות מתוחכמות או מעניינות, אבל כאלה שנעלמות בקלות מהצלחת.

 

מה שאי אפשר לומר על שתי האחרות. מוצ'אצ'וס, נאצ'וס מוקרמים בגבינה, היו במקורם בינוניים מאוד, ועוד הגיעו מעולפים, מיובשים עד מוות כמעט, עקב פעולת ההקרמה. רוטב עגבניות סביר בקרקעית לא ממש החיה אותם. טאקו קון קרנה הוצגה כמנה חדשה. איזה חידוש אומלל. סתם טורטיה מלאה בפיסות אנטריקוט לא משובח - כאילו אמרו, יאללה, נחביא בתוך הלאפה, מי ישים לב - ורצועות מגושמות של פלפל ובצל. הצירוף העליז בדרך כלל היה הפעם עגמומי למדי. אפילו את החשק לקינוחים (שעל פניהם נראו מקסיקניים כמוני) הוא גזל. ולא שסבלנו. הממוצע היה בסדר. רק מה להגיד לכם: אם סעודה אחרונה, אפילו לי מגיע יותר.

 

• "מקסיקנה", רחוב בוגרשוב ‭,7‬ תל אביב.