ברית עם המילה

"ההתייחסות אל המילה כמי שבאה לתאר את המציאות התחלפה, וכיום היא הפכה לאמצעי טשטוש, ודרך ליצור התייחסות סובייקטיבית לכל הנושאים מסביב. לדבר מה הפורח באוויר בלי משמעות ממש". ערב פרשת השבועות והנדרים, הרב שרלו דן בקדושת המילה

קדושת המילה המדוברת היא אחד היסודות העמוקים ביותר של דמות האדם. הדיבור - זו תכונתו היסודית של האדם, וזהו הביטוי המעשי של צלם אלוקים שבו. בשל כך, הדיבור עצמו הוא קדוש. קדושת הדיבור באה לידי ביטוי בדרכים שונות בהלכה - בהלכות לשון הרע ורכילות, בשבועות ובנדרים, ובעוד עניינים רבים שהתורה חידשה אותם והתייחסה דרכם לדיבורו של האדם. ברם, ככל ענייני הקדושה, שורש הקדושה הוא במילה עצמה - בהתייחסות הרצינית למילה ולביטויה, עוד קודם להוראותיה המעשיות. ברית כרותה היא למילה.

 

הברית שאדם כורת עם המילים שלו הן בעובדה שאין הוא "זורק" אותם סתם כך. הוא מתכוון למה שהוא אומר - בין אם מדובר בדברים רציניים ובין אם מדובר בהומור. לא זו בלבד, אלא שהוא רואה חשיבות עליונה בעמידה בדיבורו. בשעה שאדם קובע שעת פגישה עם מישהו הוא מתכוון לכך - אימוץ תרבות העמידה בזמנים היא הביטוי הראשוני של קדושת הדיבור; לפעמים נופלים ולא מצליחים לממש את הכל, אולם מדובר באימוץ של תרבות המתייחסת ברצינות למילים היוצאים מפיו של אדם. בשעה שאדם מבטיח כי יעשה דבר מה מדובר בביטוי נוסף של קדושת הדיבור במימד הראשוני - עוד קודם למשמעות ההלכתית המחייבת של המילה, אם קיימת, האדם עצמו נקרא להתייחס אל דיבורו במלוא הרצינות, ולראות בכך התחייבות.

 

לפני ההלכה, תרבות

כאמור בדברינו, מדובר בדבר מה שהוא קודם להלכה. הוא תרבות ההתייחסות ברצינות אל הדיבור. נדגים את הדברים: מבחינה הלכתית, גם אם מבטיח האדם בפני שני עדים כשרים לאדם אחר כי הוא ייתן לו למחרת 200 שקלים - הבטחה זו היא מילים בלבד, ולא ניתן לממש אותה בבית דין. האדם לו הובטח הכסף אינו יכול לתבוע את הכסף הזה מכוח ההבטחה. ברם, לא יהיה זה נכון לומר כי האדם המבטיח פטור מלקיים את הבטחתו. הוא מצווה בציווי הראשוני לקיים את ההבטחות שאמר, ולהתייחס להתחייבויות שיצאו מפיו באופן הרציני ביותר.

 

ריבוי המילים שאנו חיים בתוכו מביא לזילות גדולה במילה - המדוברת והכתובה. לא זו בלבד, אלא שחלק בלתי נפרד מהתרבות בה אנו חיים נועד להוציא את המילה ממקומה הראוי ולהעניק לה תפקיד אחר. ההתייחסות אל המילה כמי שבאה לתאר את המציאות או את הדעה כפי שהן התחלפה, וכיום המילים הם אמצעי טשטוש, ודרך ליצור התייחסות סובייקטיבית לכל הנושאים הנמצאים מסביב. זילות זו מביאה לעליבות דרכי הביטוי, אולם עוד יותר מכך - לאי ההתייחסות למילה כאל מציאות, אלא כדבר מה הפורח באוויר ואין לו משמעות של ממש. מכאן בא הדירדור בעומק המובע במילים - התחרות היא על הבילוי שיש בהן, על יכולת ההצחקה, על חידוד הלשון המוצלח, על דו משמעות ועל הדימוי - ולא על הרעיון. מכאן באה התרבות כי בשעה שאדם נשאל שאלה אין הוא טורח לבחון האם בתשובה הוא עונה על השאלה הזו; מכאן באה תרבות ההעלמה וההסתרה, ועוד ועוד.

 

גם אריכות יתר היא הפרת הברית עם המילה. לעולם ישנה לאדם לתלמידו דרך קצרה. אחד הפירושים היפים של המאירי מבאר כי לעשות סייג לתורה משמעו לדייק בתורה ולדבר בקיצור. קיצור זה לא נועד לרצות את ציבור השומעים השמחים להיפטר מדברי התורה, כי אם להעניק את כובד הראש המהותי המכבד את המילה המדוברת, ואינו משחית אותה לשווא. דווקא היודע את סוג הקיצור מקרין כלפי הדברים שהוא אומר את הכבוד והיראה מפני העוצמה האדירה הטמונה במילה. ברית הנצח שבין האדם לבין המילים שהוא אומר היא התשתית היסודית של החיים - ומעליה נבנות פרשיות שלמות הקשורות בדיבור, בין איסורי דיבור בין מצוות התלויות בדיבור, ובין התחייבויות היונקות מהעוצמה הגדולה שמעניקה תורתנו הקדושה לדיבורו של האדם.

 

הטור המלא מופיע השבת בעלון "שבתון"