רווק חופשי כציפור דרור, עם מוח של ציפור

אצל הסוכיים, הציפור הזכר בונה קן לתפארת, והנקבה בודקת בחוץ, בודקת בפנים. אם נאה הקן בעיניה – תישאר. ואם לא – תדלג לה לסוכה הבאה. ומה עושה הזכר? החיים כמשל

בין הזנים הרבים והשונים של ציפורים ישנו זן אחד מרתק במיוחד שהחוקרים ייחדו לו את השם סוכיים. השם הוענק לזן על שום נטייתו האדריכלית יוצאת הדופן של הזכר. שלא כבשאר הסוגים, בהם תסתפק הנקבה בקן פשוט, גומחה, ובלבד שתהיה מרופדת מספיק, כאן מתעלה הזכר על עצמו ובונה סוכה. כן, סוכה של ממש, חדר קטן עשוי זרדים ועלים, מקושט בגרגירי יער, פרחים ונוצות, מתוכנן לתפארת.

 

בתום ימים ארוכים של עמל מפרך, של המקור כמו גם שאר חלקי הגוף, מסתיימת הבנייה, והנקבה המיועדת מגיעה לבחון את היצירה. היא בודקת בחוץ, בודקת בפנים, מביטה כה וכה ומחליטה. אם נאה המעשה – תישאר. ואם לא – תדלג מיד לסוכה הבאה. במקרה כזה יהיה על הזכר העצבני והמותש, שעמד כל העת מן הצד מתוח ונרגש, להתפלל שלאזור תיקלע נקבה נוספת, פחות ביקורתית, ובהקדם.

 

"מותר האדם מן הבהמה - אין" דרש קוהלת, ואנו רשאים כעת להוסיף עליו: וגם לא מן הציפור. אנחנו, בני האדם, כנראה לא כל כך מיוחדים כמו שאנחנו סבורים. אבל הביטוי "מוח של ציפור" מקפל בתוכו יותר מהנראה לעין: בחלוקה אידיאלית אנו מקבלים שתי קבוצות. באחת, במרכז עקומת הפעמון הסטטיסטית, נמצאת קבוצת הזוגיות: מאמצי הזכר העלו פרי, הנקבה החליטה להישאר, והזוג חגג את הקיום לאורך כל החורף. באביב הוטלו הביצים. ומשהוטלו הביצים – נפסקת שירת הציפור. הצבעים העזים של ההתלהבות הראשונית נמוגים חיש מהר, ואת מקומם תופס הגוון האפור האכזרי של ההישרדות; אינטימיות מתקתקה מתחלפת בעמל מיוזע, האקסטזה מפנה את מקומה לשיגרה. אדון טבע איפשר לכם ליהנות ועכשיו הוא תובע את התשלום: הפתיון ננגס, ועכשיו – המס!

 

משני צידי קבוצת הזוגיות נמצא את שני חלקי קבוצת החריגים: אלה שמרצונם ואלה שבעל כורחם. כך, למשל, הוא הסוכיי החופשי, שסוכתו בנויה לתפארת ואמורה לשרת בעיקר אותו. "מממ..." אומרת הסוכיית התורנית לעצמה, "איזו סוכה יפה. פה אשאר ואטיל לי ביצים לרוב".

 

בתום הבילוי הקצר שלנו יחד, את עפה מכאן

"הו לא", אומר הסוכיי ללא קול, "השאירי את כנפייך פרושות, כי בתום הבילוי הקצר שלנו יחד, את עפה מכאן. שום ביצים לא הולכות להתגלגל לי פה בין הרגליים" – ושולף את הגומייה.

 

מנגד, הזכר שסוכתו בנויה בצלם מגבלותיו. הוא אולי זוכה לביקורים, אבל אלה מסתיימים רק בביקורות, וסופו שנותר בבדידותו. לא בטוח שהוא ודומיו חסרי מזל. לפי דעה אחת לפחות, דעה חריגה בפני עצמה, הוא ניצב דווקא בקבוצת בני המזל. כך כותבת אסתר וילאר בהקדמה לספרה "הגבר הנשלט": "ספר זה מוקדש לכל אלה שאותם אין הוא מזכיר: לגברים המעטים המסרבים להיות נשלטים, לנשים המעטות שאינן ניתנות לקנייה, ולכל אלה שנתמזל מזלם לאבד את ערך השוק שלהם משום שהם/הן זקנים מדי, מכוערים מדי, או חולים מדי". מילים של גבר.

 

הנה סיפור:

נפגשו, הכירו, הזמין אותה לביתו. עם כניסתה היא נעמדת ארוכות וסורקת לרוחב, לאורך, לעומק. נותנת מבט של חצי שביעות רצון ופותחת, להפתעתו, את ארונות המטבח. "יש לך כפפות?" היא שואלת ביובש.

 

"כן, למה?" הוא עונה.

 

"שים אותן, אנחנו הולכים לנקות פה קצת".

 

לשמע תשובתה זו מזדעק צופר האזהרה הפנימי שלו. המחשב הפנימי נכנס לפעולה נמרצת ופולט דיאגנוזה מהירה:

 

אבחנה: דיקטטורית סמויה.

דרגת סכנה: כוננות אדומה.

פעולה מומלצת: ברח. עכשיו.

 

הוא זורק מגבת על הצופר ומשתיק אותו. "דבר כזה עוד לא היה לי", הוא אומר לעצמו ושם כפפות.

 

בערב, אחרי הנקיונות, היא יושבת איתו לשיחה. "תראה", היא אומרת, "אני רוצה להתחתן, רוצה ילדים".

 

גל הלם נוסף שוטף דרכו. פלט מהיר מתוקתק אל חלל תודעתו:

 

ברח אמרתי לך. ברח, עכשיו!

 

הוא מעביר את המחשב למצב "השתק", לוקח אוויר ועונה לה באצילות: "לפני שאני נוגע בך אני חייב לומר לך שאין לי שום רצון לא להתחתן ולא להביא ילדים. תחשבי טוב לפני שאנו ממשיכים, ותחליטי".

 

היא חושבת, בוכה קצת, ומחליטה. עוד באותו ערב הם מתגלגלים בין הסדינים.

 

הימים חולפים, והוא מרגיש צורך בחידוש. הוא מחליט להמריא לחו"ל, אבל אז נזכר שחודשיים קודם לכן, כשעוד היו אפופי התלהבות, הבטיח לה טיול משותף בהקדם. הוא מתקשר להזמין אותה.

 

מה אתה עושה? מפגר.

 

היא נענית מיד. יופי, היא חושבת לעצמה, הבחור קיבל קצת שכל ואולי גם יפתיע אותי עם טבעת.

 

יופי, הוא חושב לעצמו. דרך יפה לחגוג את סוף הקשר.

 

הם נוחתים אי שם באירופה. הוא נהנה מההתחלה, היא עושה קולות של הנאה, אך כשבאופק לא מופיע שום ניצנוץ של הטבעת המיוחלת, היא מתחילה לחרוק.

 

ערב אחד, לאחר ששתקה יום שלם, הם עוברים ליד כנסיה שקולות מקהלה בוקעים ממנה. הם נכנסים ומתישבים. לפתע היא מניחה את ידיה על הברכיים ועוצמת עיניים. הוא מביט בה בחשש מה. לאחר דקה ארוכה היא פותחת עיניה ופונה אליו אפופת רוח קודש: "אל תדאג, הכל יהיה בסדר".

 

"מה? מה לא בסדר?" הוא שואל, חרד מתמיד.

 

"סבתא שלי ז"ל העבירה לי מסר. שמלת כלה לבנה. תהיה חתונה. בקרוב".

 

לך תתווכח עם מתים. בין הצופרים המתפוצצים במוחו הוא מבחין בפלט עצבני המודפס בדיו אדומה:

 

אזהרה!! אזהרה!! אם לא תברח אפעיל את מנגנון ההשמדה העצמית.

 

בסדר, בסדר, הוא ממלמל ובודק שוב את מועד הטיסה בחזרה.

 

בארץ, כשינחתו, יסיים את הקשר איתה וישתחרר לחופשי. הוא יפנה שוב לסוכתו, שיפוצים ושיפורים, ויחכה לסוכיית הבאה.

 

כך הוא חי, מביקור לביקור, ממגע למגע.

 

מוח של ציפור.

 

האימייל של שמעון