הייתי עמית, עם מבט כחול וראש כחול עוד יותר

הייתי עמית המדויקת, זו ששמה קצוץ על כל העולם ואשתו, זו שהולכת עם האף למעלה ולא מסתכלת על אף אחד, זו שביום שבת נהנית להדליק סיגריה ולהתגרות בעוברים והשבים

היום אני עלמה. אז הייתי עמית, רק עמית. עמית עם שפעת שיער בלונדיני ושפתי ארגמן. לא פשוטה מדי וגם לא מתוחכמת מדי. הייתי עמית המדויקת, זו ששמה קצוץ על כל העולם ואשתו, זו שהולכת עם האף למעלה ולא מסתכלת על אף אחד, זו שביום שבת נהנית להדליק סיגריה ולהתגרות בעוברים ושבים עם מבטים כחולים שבוקעים מראש כחול עוד יותר, שאינו מסתיר את היותו כזה.

 

אני זוכרת את השבת ההיא שהוא הלך בדרך ואני נקריתי לו בה. הוא מיד השפיל את עיניו, התעטף בטלית שלו בחוזקה, כאילו שהיא תציל אותו מפניי.

 

הטרף היומי שלי גרגר לי בחולשתו, ואני התכוננתי לתקוף. נעמדתי מולו, הוא הידס לימין ואני אחריו, הוא הידס לשמאל ואני בעקבותיו, חוסמת לו את הדרך, נהנית להתל בבשר הטרי שהגיע לביצה התל אביבית שלנו. "אני רעה, לא? מעניין אם להבות הגיהנום יוכלו לשרוף אש כמוני..." התרסתי נגדו.

 

הוא הישיר בי מבט, עיניו השחורות מזרות אימים. קפאתי במקומי. השתיקה בעיניו שיתקה אותי. הוא פנה לדרכו. נותרתי עומדת במקומי, מנסה להתאפס. "היי.." הסתובבתי. הוא נעלם, אין לו זכר. לא לו ולא לצילו.

 

חיפשתי אותו מאז בכל שבת. המתנתי באותו המקום, באותה השעה, אפילו פעם נעמדתי מול בית הכנסת השכונתי, לראות אולי ייצא משם, האיש ההוא עם העיניים הכהות.

 

למה חיפשתי אותו כל כך הרבה?

 

אז לא היו לי תשובות. עמית היתה ריקה ופוחזת מכדי להבין את הנסתר. היום, בתור עלמה, אני כבר יודעת הכל. אני יודעת, ואני אספר.

 

שנה אחרי.

 

זה היה רועי שגילה את הכל. באמצע זיון של יום שבת אחרי הצהריים, בשעת בין ערביים שהכל נמהל בהכל. אם ממש מתאמצים עוד אפשר להקשיב לציוצי הציפורים בטרם יעופו אל על ויתמזגו בשמיים. מצד שני, רעש של ילדים משתוללים בגן מתמזג עם קול צרחות של אמא היסטרית במיוחד.

 

אני שונאת ילדים. במיוחד את אלו שכשאת עוברת בסופר משסים בך מבט רע, וכשנזלת ירוקה נוזלת להם מן הנחיר הם מוציאים לך לשון, כמו ילדי שטן רעים שבאו להפר את שלוות הקוסמוס שלי ושל החתול השחור שאני מגדלת, ביגימוט.

 

"עמית, מה יש לך פה?"

 

"פה איפה?"

 

"פה! פה בשד".

 

המחלקה האונקולוגית, הדסה עין כרם. מי יכול עליי? אני הרי עמית החזקה. אף אחד לא יכול לי. גם לא עכשיו, כשאיבדתי את כל הרעמה ויש לי קרחת מבריקה ולבנה. אני יוצאת מהמעלית, חזקה, גאוותנית כהרגלי, לא רואה אף אחד ממטר.

  

עכשיו אני עמית חלשה. עמית אחרת

עד שראיתי אותו. ככל שהוספתי לצעוד הרגשתי שסכין חותכת בבטני. העיניים השחורות ההן שחיפשתי פתאום נוקבות אותי שוב. והפעם אני כבר לא חזקה ורעה כמו באותה השבת, הפעם אני כבר לא אש בוערת. קראתי תיגר על האש הלא נכונה. נראה ששמעו אותי אז והחליטו ללמד אותי לקח. עכשיו אני כבר לא אותה העמית שרצתה להתל בבחור הישיבה, עכשיו אני עמית חלשה. עמית אחרת.

 

הוא נעץ בי את מבטו החודר, ואני נפלתי לרצפה ובכיתי, בפעם הראשונה בנוכחות מישהו. בכיתי הכל, גם את רועי שהסביר לי בבורותו שעליו לנתק איתי מגע כי הוא פוחד להידבק, ובכלל מה יש לו לעשות עכשיו עם אריה בלי רעמה.

 

הוא התכופף לעברי. "את בסדר? בואי, קומי. הרצפה פה לא נקייה, ובכלל למה לך לשבת על הרצפה כשיש ספסל פנוי?"

 

הרמתי את ראשי לעברו. קירחת. חשה כשמשון שנלקח ממנו כוחו והוא אזוק לעמודי כובד.

אז ראיתי את העיניים שלו מחייכות אליי, וגם שפתיו נמתחו לכדי חיוך. "בואי, קומי בבקשה, אני לא רוצה לגעת בך, אז קומי ונשב קצת. אני אביא לך בינתיים כוס מים קרים".

 

קמתי מהרצפה והכיתי על חטא. איך יכולתי להיות כל כך רעה אליו? ויותר מעניין מזה, איך הוא יכול להיות כל כך טוב אליי?

 

התיישבתי על המושב האמצעי מתוך שלושה. הוא ניגש והניח את כוס המים על המושב לידי. ועמד.

 

הרמתי את הכוס. "בוא שב, בבקשה".

 

הוא כחכח בגרונו. "תוכלי לעבור למושב האחרון בבקשה?" הוא חייך במבוכה.

 

"בטח".

 

הוא התיישב, וכשהמושב מפריד בינינו, הבטנו זה בזו.

 

"אני רואה שאת מטופלת. רפואה שלמה, בעזרת השם, אל תדאגי, את תנצחי את המחלה".

 

"מה אתה עושה פה?"

 

"אני מטופל פה בדיוק כמוך. באתי לביקורת שגרתית, אני משגיח שלא תקום פעמיים צרה, את יודעת..."

 

"ניצחת את המחלה?"

 

"ככה אומרים. איך קוראים לך, עלמתי הצעירה?"

 

"עמית", חייכתי, "אבל אני כבר לא כל כך צעירה".

 

הוא צחק. "שלום עמית, אני גבריאל".

 

ג-ב-ר-י-א-ל. גבריאל החסון. המלאך הגואל אותי מכל רע.

 

גבריאל ליווה אותי פעם בשבוע לכל הטיפולים. הוא היה יוצא מהישיבה כדי ללוות אותי במאבק שלי. הוא תמך בי במילים, נתן לי כוח, זרע בי תקווה.

 

יום אחד ישבנו על הדשא של המחלקה ואכלנו במבה. "אחח, אני מת על במבה", אמר. צחקנו על זה כל כך הרבה, שיכולתי להרגיש כמעט כמו הציפורים בשבת, אלו שצייצו רגע לפני שהתמזגו עם השמיים.

 

אז נזכרתי בה, באותה שבת בה הכל נתגלה. נזכרתי ברועי. נזכרתי באריה שהייתי וברעמה שאיבדתי ובין רגע פרצתי בבכי.

 

גבריאל לא הבין. הכל קרה בשבריר שנייה. שברון הלב שנבע מהזיכרון. מהעלבון. מהבושה.

גבריאל הביט בי.

 

"אני רוצה הביתה. קח אותי בבקשה".

 

הדלת היתה פעורה כמו הפחד שלי מלהיכנס בה

גבריאל ליווה אותי עד פתח הדלת. נעצתי את המפתח בחור, סובבתי. הדלת היתה פעורה כמו הפחד שלי מלהיכנס בה.

 

שנינו עמדנו בשקט מול הדלת. הבטנו זה בזו. "אני מפחדת. בבקשה תישאר איתי".

 

"אי אפשר, עמית. אסור לי להתייחד איתך באותו הבית לבד. בואי היכנסי לבית. אני אהיה כאן בפתח. אני אחכה עשר דקות, לכי שתי מים ואני אלך כש..."

 

"בבקשה גבריאל", התחלתי לדמוע, "בבקשה אל תשאיר אותי לבד הלילה".

 

המשך הסיפור