"עלמה, הלכתי להתפלל. אני אוהב אותך"
בכל אותו היום, לאחר שעשינו אהבה, לא שמעתי ממך כלום, גבריאל. הלכתי ברחוב, דפקתי בדלת שלך, אפילו חיכיתי מול בית הכנסת, אבל לא היה זכר למלאך שחור העין שלי. סוף הסיפור
בפרק הקודם: עמית השובבה מתגרה בבחור דתי, גבריאל, מנסה להוציא אותו משלוותו. היא נפגשת איתו שוב במחלקה האונקולוגית, שניהם חולים בסרטן. הוא מלווה אותה הביתה, היא מזמינה אותו להיכנס, למרות איסור הייחוד.
ראיתי אותך בולע את הרוק. הגרוגרת שלך עלתה וירדה. נכנסת לבית שלי. הדלת נסגרה מאחורינו.
ישבנו על הספה והבטתי בך. רעדתי. הבטת בעיניי והתחלת לפזם לי שירים ולרקום לי סיפורים.
"בבקשה אל תדחה אותי", אמרתי.
נשענתי על כתפך.
ליטפת את ראשי.
צמרמורת עברה בי. איש לא נגע בי מאז אותה שבת. הבטתי בך, נישקתי לפניך. איזה שיער מלא היה לך, חלק ושחור כעורב. גוף לבן, רזה, עירום וקירח, מתחכך בגוף שחום, חסון וגברי.
נישקת אותי. ברגע יחיד הפכנו גוף אחד, נשקת לי ועטפתי את חולשתי בחוסנך. המלאך שלי, הגואל אותי מכל רע. בפעם הראשונה בחיי עשיתי אהבה. נכנעתי לחולשות הגוף, התמסרתי גוף ונשמה למעשה האהבים ולנשיקותיך שכיסו כל חלקה בגופי. קיבלתי באהבה את הזרע שלך לתוך מעמקיי. בכיתי ברגע ההוא שהרגשתי אותך מפיח בי חיים.
הבטת בי, וגם עיניך דמעו. שני זוגות עיניים שמבריקות באור הנשמה. חיבקת וערסלת אותי בחזך הרחב. הכאב המתוק. נשכבת על הגב. הנחתי את ראשי על חזך והבטנו דרך החלון. "הלילה זרוע כוכבים, אני אוהבת כוכבים", אמרתי.
"עוד מעט אני אהיה כוכב", אמרת בשקט.
"מה? אתה תהיה סלב?" צחקתי עליך.
נשקת לקרחת שלי וקירבת אותי אליך. "עמית, אני אוהב אותך, עלמה צעירה שלי".
"אני כבר לא כל כך צעירה".
שנינו צחקנו מהזיכרון. הלבן פילח את כל השחור שהיה טבוע בקירות ביתי, בעברי, בסיפור חיי. "אני אוהבת אותך, המלאך הגואל אותי מכל רע".
נרדמנו זה בזרועות זו. כשהתעוררתי, מצאתי פתק: "עלמה, הלכתי להתפלל. אני אוהב אותך".
בכל אותו היום לא שמעתי ממך. הלכתי ברחוב, דפקתי בדלת שלך, אפילו חיכיתי מול בית הכנסת, אבל לא היה זכר למלאך שחור העין שלי.
נעצתי מפתח בדלת, סובבתי. דלת פעורה מולי. הטלפון צלצל.
"שלום, עלמה?"
"אני עמית... אהה, כן זו עלמה. מי מדבר?"
"שלום עלמה, מדברים מהמחלקה האונקולוגית בתל השומר, גבריאל סבל מהחמרת מצב, הוא ביקש לטלפן אליך ולהודיע לך, תגיעי בבקשה, כדאי שתזדרזי".
אני רצה במסדרון ארוך. אני רצה, רוצה להגיע לסופו, אך ככל שאני צועדת בו יותר כך הוא מוסיף להתארך תחת רגליי העייפות.
"שלום, אני עלמה. איפה גבריאל מאושפז? אני חייבת לדבר איתו".
"צר לי, גבריאל נפטר לפני כמה דקות".
חושך. חושך. חושך. היה רע אחד שהמלאך שלי לא הצליח לגאול אותי מפניו.
התקרבתי אל הקבר שלך. גבריאל. גבריאל החסון שלי. המלאך שלי שגאל אותי מכל רע. שגם במוות הותיר בי חיים. התקרבתי אליך, כרעתי על ברכיי. דמעותיי על הקבר שלך. "אל תבכה. השארת לי בן, גבריאל. השארת לי ילד, יש בי את החיים שלך".
כבר לא יכולתי להחזיק את הבכי. השתנקתי, פרצתי בבכי שליווה אותי בכל המאבקים שהיו בחיי במלחמה נגד המחלה ובמאבק להוציא את השחור מהחיים שלי. "עמית מתה איתך. היום אני עלמה. עלמתך הצעירה".
חייכתי. הצמדתי שפתיים אל האבן הרותחת. "אני אוהבת אותך, ג-ב-ר-י-א-ל".
שבת, שעת בין ערביים.
"גבריאל, בוא הנה, תיזהר בבקשה שלא תיפול מהנדנדה", צרחתי לעברו.
ברקע, אם ממש מתאמצים, ניתן עוד לשמוע את ציוצי הציפורים רגע לפני שהן מתמזגות בשמיים.
"אמא, אני צמא. אפשר במבה?"
צחקתי. "גבריאל, אם אתה צמא למה אתה לא מבקש מים?"
"אני מוכן לוותר על המים בשביל במבה שאני אוהב הכי מהכל, כי אני ממילא אהיה צמא שוב אחרי שאני אוכל במבה, ואז המים יעבדו הכי טוב".
חייכתי והעברתי יד בשיער החלק והשחור כעורב של בני.
בלילה, הוא שוכב במיטה, עיניו לחלון. "אתה רואה את הכוכב ההוא שם?"
"איזה?"
"זה שמאיר הכי חזק".
"כן..."
"זה אבא שלך, זה המלאך הגואל אותנו מכל רע".
"אבא שלי הוא כוכב?"
"אבא שלך הוא השמיים, גבריאל. יום אחד גם אני אהיה כוכב, כוכב עלמה, ואאיר את השמיים החשוכים באור. אני אקרע את החושך ואביט עליך".
הוא חיבק אותי. "בטח אבא מאוד אהב את השיער שלך, אמא. יש לך שיער מאוד יפה, כמו רעמה של אריה".
הבטתי מבעד לחלון. ריצדת לעברי ממעל. הזכרת לי איך הבריקו עינינו בלילה ההוא בו שמת בי חיים.