הפסיקו לקבוע לערבים מה טוב בשבילם

התביעה לזרם חינוך ערבי אינה מבטאת רצון להתנתק מהמדינה, נהפוך הוא. זו דרישה להכרה ותמיכה למימוש ייחודו התרבותי, בדיוק כמו זה של הזרם הדתי ממלכתי

מנכ"לית משרד החינוך, שלומית עמיחי, הציגה לאחרונה את "פעולות משרד החינוך במגזר הערבי בשנת הלימודים תשס"ט". פעולות אלו, כשמן כן הן: פעולות. פעולות ספוראדיות אך לא תוכנית מערכתית. בבסיסן התפיסה שהבעיה של החינוך הערבי היא סגירת פערים.

 

ההתמקדות בסגירת פערים בלבד, או שמא יש לומר ניהול פערים, היות שאין תוכנית לסגור אותם בטווח הנראה לעין, משעתקת שוב מדיניות חלקית, קצרת טווח וחסרת הלימה לצרכים פנים-חברתיים בחברה הערבית בישראל. מדיניות שלוקה בהיעדר ראייה מערכתית כוללת של חינוך בקרב מיעוט לאומי שרוצה להיות מעורב בניהול ובקביעת התכנים שלו.

 

לא מספיק לטפל רק בצרכים הפרקטיים והמיידיים של החינוך הערבי - קרי בניית כיתות לימוד, הפניית משאבים יעודיים וכו'. צריך גם להתמודד עם האינטרסים האסטרטגיים של מערכת החינוך הזו. הדיון באינטרסים אלו הוא דיון עקרוני, ונוגע למידת חופש התרבות שניתן למיעוט הערבי בבחירת הזהויות שלו ובקביעת הערכים שעל פיהם הוא רוצה לחיות ולחנך את הדורות הבאים.

מכאן, חובה שמשרד החינוך יפתח מדיניות שתבטיח:

• שוויון מלא ואף העדפה מתקנת בהקצאת משאבים לסגירת פערים בבינוי, תשתיות, תקציבים וכוח אדם לצרכים פדגוגיים כמו פיתוח תוכניות לימוד וספרי לימוד מקוריים בשפה הערבית.

 

• הכרה משמעותית בנרטיב ההיסטורי-תרבותי של המיעוט הערבי בישראל. מערכת החינוך צריכה להכיר הן בתכנים הערכיים והתרבותיים הייחודיים למגזר והן בצורך לטפל בבעיות החברתיות הייחודיות לחברה הערבית, לדוגמה: עוני כרוני, אלימות עדתית וסיכונים סביבתיים. זאת הכרה לא רק בייחודו התרבותי של החינוך הערבי אלא גם בבעיות שאיתן הוא מתמודד, ולא ניתן לעשות זאת אלא באמצעות הקמתו של גוף במשרד החינוך שיעסוק בכך ורק בכך. בנוסף, נדרשת הכרה משמעותית במעמדה של השפה הערבית במערכת החינוך לא רק כיוון שהיא שפה רשמית בישראל, אלא גם כיוון שזו שפת מיעוט ילידי הראויה להגנה. הכרה כזאת תחייב כתיבת תוכניות וספרי לימוד בערבית והקפדה על איכות הכשרתם של המורים הערבים ומיומנויותיהם בשפה הערבית.

 

• שותפות מלאה ומשמעותית של אנשי מקצוע ונציגי ציבור ערבים בהתווית המדיניות הפדגוגית ובניהול ענייני החינוך הערבי. משמעות הדבר היא לא רק שילוב יותר ערבים ברמת המטה במשרד החינוך, אלא גם בניית מנגנוני פיקוח שיאפשרו שימוש מהותי בשפה הערבית בדרגי המטה ומעורבות אפקטיבית בעיצוב מדיניות וקבלת החלטות, בדומה למשל לאוטונומיה הפדגוגית ממנה נהנה החינוך הממלכתי דתי.

 

תוכניתו של משרד החינוך משקפת גם חוסר טיפול מספק בהיבט הארגוני-מבני של המערכת. כיום מתנהל החינוך הערבי במסגרת המחוזות השונים ובכפיפות למנהליהם, כאשר האגפים לחינוך ערבי, בדואי, ודרוזי משמשים יחידות מטה קטנות שהשפעתן בשטח מוגבלת. למרות שתקנות החינוך הממלכתי קובעות כי יש להקים מועצה מייעצת לחינוך הערבי, הרי שמאז התפטרה המועצה הראשונה שהקים השר אמנון רובינשטיין בתקופת ממשלת רבין, בעקבות דחיית המלצותיה בדבר הקמת מינהל ומועצה פדגוגית ערבית, לא חודשה פעילות המועצה.

 

למרות שתי הצעות החוק המבקשות להכיר רשמית הן בחינוך החרדי והן בזרם המשולב – החילוני והדתי כחלק מהחינוך הממלכתי, כל הצעה להכרה בזרם של חינוך ערבי נחשבת בעיני רבים כצעד של בדלנות. אולם, התביעה לזרם חינוך ערבי, אינה תביעה לניתוק וחוסר מעורבות מצד המדינה והחברה. נהפוך הוא, מדובר בתביעה להכרה, עידוד, סיוע ותמיכה מצד המדינה בחינוך הערבי, לשם מימוש ייחודו התרבותי.

 

בחודשים הקרובים מתכוונת ועדת המעקב להקים מועצה פדגוגית ערבית שתהווה אתגר סמלי למשרד החינוך עד שהוא יכיר בה. המועצה תעסוק במדיניות הפדגוגית של החינוך הערבי, תספק ניירות עמדה ביקורתיים לגבי תכנים ותכניות לימוד ותציע אלטרנטיבות למשרד החינוך.

  

ד"ר איימן אגבאריה, מרצה למדיניות חינוך באוניברסיטת חיפה, יועץ לוועדת המעקב לענייני חינוך ערבי