עצוב לי בכל פעם שאני שומע על ישראלי שנעדר במהלך רפטינג. רק אתמול יצאו כמה מלוחמי יחידת החילוץ 669 ללאוס לחלץ את חברם, אבנר ברדוגו, לאחר שנעלם בזרם החזק של נהר המקונג במהלך שיט קיאקים. איך אני יכול להעביר את המסר לכל התרמילאים שלא יעזו להוריד רגל למים שהם לא מכירים?
כל מה שאני יכול לטעון כדי לשכנע אתכם, הטיילים, הוא לשים את הניסיון שלי על כף המאזניים. ניסיון שיש בו רמות של סיכון מכל הסוגים והמינים. שנים אני מתרמל במה שקרוי העולם השלישי ובחלקים הפחות מוכרים שלו, יצאתי לחיפושים וסיקורים של נעדרים, חלקם מתאונות רפטינג. אני גם חותר בקיאק ימי זה שנים. חתרתי בלא מעט נהרות בעולם ברמות שונות. אבל בכל פעם שאני יורד למים שלא מול החוף שלי ביפו אני חרד. כי רק אותו אני מכיר באמת, וגם הוא כל כך לא צפוי. מים הם הדבר הלא צפוי ביותר. בוודאי שאני חרד כשאני רואה מול העיניים שלי את עוצמת הנהרות באסיה או באמריקה.
אתם הצעירים, לעומת זאת, יצאתם מהצבא ואין לכם טיפת ניסיון אמיתי באזורים טרופיים ומדבריים. הכרמל והנגב טובים לניווטים של יחידות מובחרות, אבל הם לא יער בצפון קולומביה, לא נהר בדרום אמריקה ולא קניון מטורף של תחילת היאנגצה בחבל סצ'ואן בואכה טיבט. שימו את עצמכם קצת בפרופורציה.
תחשבו עשר פעמים לפני שאתם עושים רפטינג, תבדקו עשרים פעם את החברה שלמסלול הרפטינג שלה נרשמתם. גם אם נרשמתם ושילמתם, בדקו ערב קודם שוב ושוב מה מזג האוויר הצפוי. תראו מי החותר שמוביל אתכם. אם משהו לא נראה לכם - תתחרטו, תבטלו. לא קרה שום דבר וקרה המון. אולי לא הסתכנתם לשווא. אולי הצלתם את החיים שלכם.
צריך להקשיב גם קצת לסביבה. תשאלו את בעל הגסט-האוס שלכם אם הוא מוכן לרדת למים ביום שאתם מתכננים (כמובן אם אין לו קשר לחברת הרפטינג,( תקראו קצת עיתונות מקומית בדפוס או במהדורת אינטנרט. האם היו אסונות בימים האחרונים? זה אומר משהו. כל רסיס של מידע חשוב. הוא יכול לומר אם אתם מסכנים את החיים שלכם.
כשאני קורא שורה בעיתון שמציינת שירד גשם בלילה לפני הירידה לרפטינג, אני שואל את עצמי איך מישהו בכלל מעז לעשות רפטינג בתקופה של המונסונים, הגשמים העונתיים של דרום-מזרח אסיה. האם הוא יודע שכמות המשקעים בעונה הגשומה יכולה להגיע עד ל8,000- מ"מ באזורים מסוימים בדרום-מזרח אסיה, כמו למשל איריין ג'איה שבאינדונזיה או פאפואה ניו גינאה? זה אומר שמונה מטרים של מים שאמורים לרדת בעונה שמתפרשת על פני שלושה חדשים, אבל מה קורה עם יורדת חצי מהכמות הענקית הזאת בשבוע? אתם יודעים מה קורה? אין שום נהר שיכול לנקז כמות כזאת, אין שום שטח שיכול לספוג כמות כזאת אדירה.
ראיתי את נהר הגאנגס בשיאו בזמן שיטפון. נתוני הזרימה שהוצאתי בזמנו מתחנת הניטור על הסכר בהארידוואר היו מטורפים מבחינת מהירות וקצב הזרימה. הכמות הממוצעת של המים הייתה כ70- אלף רגל מרובע לשנייה (ההודים עדיין משתמשים בשיטה האנגלית למדידות נפח) והמהירות הייתה כ20- קמ"ש לשעה. הוא סחף איתו סלעים במשקל של מאות קילוגרמים, בולי עץ שנדחקו מתחת לסכרים וטסו החוצה מן הצד השני כמו גפרורים. כן, ראיתי אז גם גופות בנהר. הן היו כלי משחק בזרם המים.
כשיורד גשם המים גואים בנהרות. עמדתי בערוץ "דילוג הנמר," צפון יונאן שבסין, זמן קצר לאחר שישראלי טבע שם בניסיון לעבור מצד לצד למרות אזהרות של מקומיים. זה המקום שבו נהר היאנגצה הוא במעבר הקניוני הצר ביותר שלו. עד היום אני לא מצליח להבין מה עבר לו בראש כשהחליט להיכנס למים.
ביום אחר ירדתי לעשות רפטינג בברך היאנגצה. המקומיים המציאו פטנט מיותר של שתי סירות בננה, שני צינורות גומי דקיק מלאים באוויר, קשורים בחבלים רקובים ומחובר להם מנוע. קיללתי את הרגע שעליתי, ואחרי סיבוב קצר של עשרים דקות אמרתי יאללה, לחוף ומהר.
כמות הגשם יוצרת שיטפונות באזורים הסמוכים לנהר. ראיתם פעם על המפה אילו שטחים אדירים מציף המקונג בדרכו בלאוס, וייטנאם וקמבודיה? כאשר נהר המקונג עולה בעונת הגשמים שבין אוגוסט לנובמבר, מימיו זורמים אל הימה הגדולה טונלה סאפ שבקמבודיה, שהולכת ותופחת לממדים עצומים שהופכים אותה לריכוז המים הגדול ביותר בדרום-מזרח אסיה.
הנהר בשיאו. המים גבוהים, עכורים ובוציים והזרימה חזקה. אפילו סירת מנוע מתקדמת באיטיות מול הזרם. שטחים עצומים מוצפים והמים מגיעים עד לתחתית הבתים הבנויים על כלונסאות. מקומיים לא יורדים למים. נקודה. יושבים על מרפסות הבמבוק שלהם ומחכים. לפעמים ימים. איזה קיאק או אבוב (כן, גם בזה הם יורדים בגאנגס, בסומטרה ועוד) יכול לעמוד בזרם כזה של מים. גם חותר מנוסה יתקשה בשליטה בקיאק, ולא משנה מאיזה סוג, במצבים כאלו.
גשם בעונת המונסונים גורם גם לתופעות נוספות. מפולות של בוץ, דרדרות של אבנים. עמדתי בקיץ האחרון על דופן של נהר הסוטלאג,' אחד מהנהרות הזועמים ביותר שיורדים בהימלאיה ההודית. רק לפני שהג'יפ נמעך מדרדרת של אבנים ירד לי האסימון. כי לפני זה, דפוק שכמוני, ישבתי וצילמתי על הטרקטור שפינה דרדרת סלעים אחרת, ונהג הטרקטור רמז לי שאנחנו יכולים לסיים בקניון, שנמתח שוצף כשלוש מאות מטר בקו ישר מתחתנו. אני ידעתי שאני לוקח סיכון, ומתחתי אותו לזמן מוגדר. אבל אתם באתם ליהנות, אז למה לקחת סיכון?
אינני נגד רפטינג, אבל במחשבה צלולה הייתי עושה היום רפטינג רק עם שייטים מנוסים מחברות מערביות, מקצוענים אמיתיים. לא שום חאפר, גם לא ישראלי, בהודו, באסיה או בדרום אמריקה. אם יש לכם מחשבות על עשיית רפטינג, קחו כמה שיעורי ניסיון בחתירה בים התיכון או בירדן. תראו אם מתאים לכם. אם אני מסתכל אחורה בכנות, אני חושב שאין ירידה בנהר כלשהו בעולם שלא חשתי שאני לוקח סיכון מסוים שהוא מיותר. כלומר, שיש גורמים לא צפויים ושאינם בשליטתי. יודעים מה? אפילו בשיט התיירותי אל מפלי פאקסטחאן שבפיליפינים, כששייטים מובילים אותך ומהצד דוחפים לך פחיות קולה ושוקיים של עוף על הגריל, אפילו שם ראיתי סירות נתקעות בזרם. אפילו על דוברות של במבוק שאופייניות למשל באזור קאנצ'אנבורי שבתאילנד.
חשבתי תחילה לעשות רשימה של "נהרות מסוכנים," אבל אין דבר כזה. כל נהר יכול להיות הכי שלו כשיש זרימה חלשה, והכי מסוכן בזמן גשם ושיטפון. כל נהר הוא בחזקת נעלם כשאתה יורד אליו.
אמנם כתבתי על נהרות של דרום-מזרח אסיה. אבל בדרום אמריקה זה בדיוק אותו הדבר. רק תחליפו את השמות.