איך קרה שאבא איים לזרוק את אמא מהחלון

אני שואלת את עצמי, לאן הולכים מכאן? מה, אני באמת אשה מוכה? מה, אתם רוצים להגיד שהבנאדם אשכרה איים לרצוח אותי? תגידו אתם חיים בסרט? משפחה נורמטיבית, ילדים מדהימים, בית מסודר נקי ונעים. תגידו, מאיפה זה בא? איך עשינו את זה לעצמנו? דינמיקה איומה של זוגיות בהפרעה

מאיפה להתחיל, מהסוף או מההתחלה?

 

לילה, אחרי חצות, אני לבד בבית עם שלושה ילדים קטנים. גם הלילה, כמו בכל שלושת הלילות האחרונים, התינוק שלי התעורר בצרחות אימים בסביבות 23:30. שנינו יודעים למה, אבל למי אפשר להסביר? כיצד אפשר להסביר לתינוק למה אבא לופת בכוח את אמא מהשערות ומאיים שיזרוק אותה מהחלון, בעוד אתה מונח בחיקה?

 

לא כך חשבתי שחיי יתגלגלו. אין לי מילים לתאר את הצער ואת הכאב שאני חשה כשאני כותבת מילים אלו. באותה נשימה בא לי למות ולחיות. מצד אחד בא לי פשוט לקחת את גורלי בידי ולהתאבד. ומצד שני אותה אחריות על שלושה קטנטנים , שחס וחלילה אינם אשמים בדבר מהדברים שחוו עד כה. אין לי שום כוונה להרוס את חייהם של שלושת הילדים המדהימים האלה, ילדים שנותנים לי כוחות יש מאין. מאז אותו מקרה אני מצליחה לאכול. כל דבר גורם לי הרגשת קבס.

 

אין לי מושג איך העניינים התגלגלו עד לרמה הזאת, אבל אולי שנים של התעללות נפשית ומידי כמה זמן גם איזו מכה פה ושם הביאו לאותו שישי ארור בו חשתי שוב כמו אותה ילדה בת שבע שבורחת מהמכות של אביה, או אותה בת שמונה שרואה את אביה גורר את אמה בכל הכוח מהשערות לאורך הרחוב בו גרנו. כעת אני יושבת וחשה את שני הדברים בוזמנית - את האומללות מהמכות שנתן לי הבעל שלי ואת הכאב הבלתי נגמר של ילדה מוכה וחבולה נפשית.

 

חשבתי שאיתך זה יהיה אחרת. מעולם לא חשבתי שנגיע למקום כל כך נמוך. מעולם לא חשבתי שאשמע את בתי אומרת את הדברים שאני כילדה חששתי לומר: "אמא, למה אבא סחב אותך בשיער? אמא למה הוא אמר שיזרוק אותך מהחלון?" כשילדה חכמה בת פחות משש אומרת את המילים האלו, זה מעורר סימני אזהרה. אני לא מוכנה שילדיי יחיו בפחד מתמיד כמו זה שאני חייתי בו. לא מוכנה שילדיי יגדלו לתוך אלימות פיזית או מילולית.

 

הוריך חושבים שאני הדבר הכי נוראי שקרה לך בחיים

כעת אני מתהפכת במיטתנו לבד, מבינה שחיי השתנו לנצח. אתה במעצר בית בבית אחותך, ואני מתנהלת לגמרי לבד עם שלושה קטנים. הוריך חושבים שאני הדבר הכי נוראי שקרה לך בחיים. הם לא מבינים שזה משהו באישיות שלך. זה לא אני. לי לא מגיע לקבל מכות. לי מגיע פרס על החיים המשותפים איתך. עומדת לצידך תמיד, כשצריך וכשלא צריך, תמיד נותנת תמיכה וכתף, גם כשפוטרת פעם שנייה והיית תשעה חודשים ארוכים ונוראים בבית. גם כשהם אמרו עליך שאתה פרזיט, גם אז הגנתי עליך בחירוף נפש.

 

אז למה? למה לעזאזל זה מגיע לי?

 

כן, היו לי ימים מאוד קשים. אתה מודע לזה, אבל עושה רושם שכשלך יש ימים קשים אני צריכה להיעלם, להשתדל לא לומר משהו לא במקום. אבל כשאני בסטרס נפשי כלשהו אסור לי להביע רגשות. ואז, אני מודה - כל הבוז שיש בי יוצא כלפיך. זה לא צריך להיות כך, אבל זו האמת.

 

אני חושבת על מחר, נאלצת להסביר לשלושת ילדינו מדוע אינך יכול לדבר איתם, מדוע היו שוטרים בבית. מדוע לא שבת אמש הביתה מתחנת המשטרה ונאלצת להסביר למה אבא הרביץ לאמא, ולמה אמא בוכה, ומה קרה? למה הוא רצה לזרוק אותך מהחלון? שאלות איומות ונוראיות. שאלות שילדים צעירים כל כך לא צריכים לשאול.

 

ואני שואלת את עצמי, לאן הולכים מכאן? מה, אני באמת אשה מוכה? מה, אתם רוצים להגיד שהבנאדם אשכרה איים לרצוח אותי? תגידו אתם חיים בסרט? משפחה נורמטיבית, ילדים מדהימים, בית מסודר נקי ונעים. תגידו, מאיפה זה בא?

 

אני לא אגיד שבמהלך השנים לא היו כמה "נפילות" וכמה פעמים שעשית דברים שלא היו לעניין, אבל מעולם לא בכזו רמה. הפעם הקודמת היתה לפני יותר משנה. הוריך חושבים שאם טומנים את הראש באדמה הבעיה נעלמת מעצמה, וכל מה שהיה לאמך לומר לי הוא שבסוף אני אכנס איתך למיטה, והיא תשאר עם צלקת בליבה.

 

תגיד לי אתה, בעלי היקר, האם אתה מאמין שהיא היתה נותנת שגיסך יפליא באחותך כאלו מכות? האם היא היתה מוכנה שהבת שלה והנכדות שלה ישהו אפילו רגע אחד קטן תחת איום? אז למה אצלי זה בסדר? אה, שכחתי, כי לי אין אמא שתגן עליי. כי לי אין אמא שתראה לי דרך.

 

אז כן, לי אין אמא, וכן, אני תוצאה של בית מאוד מאוד אלים. אבל אני החלטתי בגיל מאוד צעיר שאינני רוצה ללכת בדרך הזו ואין לי כל כוונה שילדיי יהיו שק האגרוּף שלי, כמו שאני הייתי שק האגרוף של משפחתי. אבל בסופו של דבר אני מגלה שהפכתי להיות שק האגרוף של בעלי.

 

מצטערת על הרגע שהגשתי תלונה במשטרה

עדיין נעה בין ייאוש לתקווה, מצטערת על הרגע שהגשתי תלונה במשטרה. אני חייבת להודות שמה שקרה אחרי הגשת התלונה לא עלה על דעתי שיקרה. חשבתי שיחקרו אותו, אולי במקרה הטוב לילה במעצר, וזהו, יילמד את הלקח וישוב הביתה, נאסוף את השברים ונראה איך מתקדמים: גירושים, גישור, או אולי קורס בניהול כעסים בשביל שנינו. אבל ההרגשה היא שדברים יצאו לחלוטין משליטה.

 

ביקשתי לבטל את התלונה נגדך, התחננתי שיבטלו אותה, הסברתי לחוקר, הוא בנאדם טוב ביסודו. המשטרה נענתה לבקשתי, אבל בסופו של דבר הפרקליטות לקחה את התיק והחליטה שמה שעשית הוא לא ייעשה. נלקחת למעצר בית ל-21 ימים, אתה תחת השגחתם של אחותך ואחיך, ואילו אני לגמרי לבד. הם שכרו לך עורך דין, אבל אנחנו בכזה מינוס בבנק שאני לא יכולה לדמיין לקחת אפילו עורך דין צעצוע. הוחלט שתהיה במעצר בית עד לדיון בבית המשפט, ויש סיכוי שאפילו תלך לכלא. אני פשוט לא מאמינה. ההרגשה הכי נוראית היא שאני חשה שהמשפחה שלך נטשה אותי, והם אינם מבינים את חומרת העניין.

 

ראיתי את האש בעיניך, רצתי לחדר השינה של הילדים

הם לא מבינים שרק בגלל שסגרתי לך טלוויזיה, אתה לא תזרוק עליי כוס. זרקתי אותה עליך בחזרה. ראיתי את האש בעיניים שלך, רצתי לחדר השינה של הילדים, ניסיתי להיאחז בדלת, אבל אתה גדול ואני קטנה. פירקת את הדלת, ובעזרתה הטחת אותי על המיטה של בננו. בעטתי בך ועפת על מיטת התינוק, ואז הסטת את הדלת ונתת לי כזאת סטירה שגם חמש שעות אחר כך עוד שמעתי צלצולים באוזניים.

 

כאילו לא אירע דבר חזרת למיטה לטלוויזיה שלך. אני, ששמעתי אותך ממשיך לקטר עליי, באתי ועשיתי מעשה - בעטתי בטלוויזיה והיא נשברה. קמת שוב, סחבת אותי לסלון, וכשהתינוק זחל ראה את פניך ובכה הרמתי אותו. המשכת למשוך בשיערי כשהתינוק בידיי ושאלת אם אני רוצה שתזרוק אותי מהחלון. לא פעם לא פעמיים וגם לא שלוש שאלת. בסופו של דבר אמרתי שאולי זה היה רצוי שתזרוק אותי מהחלון, ואז עזבת. הלכתי לחדר לראות מה עם הילדים, ראיתי שני ילדים מקסימים משחקים בקוביות בשקט מופתי. זה היה ממש מפחיד.

 

אני עדיין מזועזעת ממה שקרה. אני עדיין לא מבינה איך הגענו עד לכאן. אני כועסת, מיואשת, לבד בלי אף אחד. רק אני לבד מול העולם, עם שלושה קטנטנים שלא עשו כל רע.

 

הבן האמצעי חזר היום מהגן, והתלוננו שהוא דחף מישהו, התנהגות שלא מתאימה לו בכלל. אחר הצהרים בילינו בגינה, ושוב הוא שאל "אמא, למה אבא לא בא?" עלינו הביתה ונתתי לשלושה ילדים מקסימים לאכול. הלכתי לחדר אחר, וכשחזרתי מצאתי קירות עם ציורים טריים שצייר אותו ילד שחווה טראומה. נחרדתי כשהוצאתי את הציורים של בתי מתיק הציור - ילדה מתוקה עם ידיים ענקיות היא ציירה.

 

תגיד לי יקירי, איך הגענו עד לכאן?