בזכות הוויברטור עקרות הבית כבר לא מיואשות

ההיסטוריה של הוויברטורים מרשימה לפחות כמו המכשיר עצמו. היא משקפת את התפתחות המדע, הרפואה, העיצוב, הטכנולוגיה, המציאות החברתית, אבל אולי יותר מהכל, את השינוי בעמדה של גברים כלפי נשים. על היסטריה והיסטוריה

הכל התחיל במה שנקרא תיאוריית הרחם. עוד מקדמת דנא האמינו שהטבע של נשים הוא אמנם צייתני, אבל גם מעט עצבני. היפוקרטס, אבי האתיקה הרפואית שנולד ביוון בשנת 460 לפנה"ס, האמין שהרחם אינו איבר מקובע, אלא נודד בגוף ומחפש לעשות צרות. בזמן אורגזמה, למשל, הוא תופס את קנה הנשימה וגורם התנשפויות ונשימה בלתי סדירה. לכן הוא קרא לשיגעון של הנשים "היסטריה", מהמילה היוונית רחם (hysteros).

 

גם ההסבר של הרופא היווני גלן (קלאודיוס גלנוס), שחי במאה השנייה לספירה, היה קשור בדבר הזה. גלן האמין שהמקור להיסטריה הוא חוסר במין. למשל, אצל נזירות, בתולות, אלמנות, או נשים נשואות בלתי מסופקות. גלן האמין שאם יגרום לאשה ההיסטרית עווית על ידי גירוי אזוריה המוצנעים, היא תשוחרר מכוחות האופל שהשתלטו עליה. תוך כדי, היא עשויה להרגיש תחושה של כאב ועונג בו זמנית. נשמע מוכר, לא?

 

הלוך הרוחות הכללי היה שזה לגמרי בסדר שרופא יעשה את זה, כל עוד חדירה היא לא חלק מהעניין. ולמה שהנשים לא יעשו את זה בעצמן? כי עינוג עצמי נתפס כמעשה אסור וכאקט שמחליש את הגוף והנפש. גם לגבי גברים.

 

אפילו אם הטיפול עבד, הבעיה היתה שבחוגי הרופאים הוא נתפס כמשעמם משהו. לגרום לאשה להגיע לעווית המיוחלת על ידי עבודת יד היא משימה שיכולה להימשך נצח, או לכל הפחות דורשת הרבה סבלנות. הואיל וזה היה טיפול שלקח כל כך הרבה זמן, ובו זמנית לא מאוד מכניס (כסף), הרופאים היו צריכים להיפגש עם לא מעט נשים היסטריות כדי להגיע להכנסה (כספית) סבירה.

 

וככה יצא שבשלהי המאה ה-19 הומצא התחליף הבא שהתיימר לפתור את אותם התקפי ההיסטריה בארבע דקות בלבד. ב-1860 נשים היסטריות כבר טופלו במה שהוגדר בשפה ציורית "טוש צרפתי", אבל נראה יותר כמו צינור לכיבוי אש בלחץ מים גבוה. אם גם הצינור נכשל בביצוע המשימה, לא היה מפלט אלא להיפגש עם רופא.

 

ולמרות שהצליחו להתגבר על בעיית הזמנים, רוב אנשי המקצוע עדיין האמינו שיותר משלושת רבעי מהאוכלוסיה הנשית סובלת מהיסטריה, ושזאת מחלה כרונית שאפשר רק להקל עליה אבל לא לרפא אותה לגמרי. הלחץ למצוא מיכשור זול יותר ומסורבל פחות רק גבר.

 

ב-1870 הצטלבו דרכיהן של המצאת הקיטור והטיפול בהיסטריה. "המניפולטור" היה שולחן עבודה עם פתח שהותאם לאזור החלציים של נשים, ואת העבודה שעשה עד עכשיו הרופא, עשה לא אחר ממנוע קיטור. אבל בדיוק כמו הטוש הצרפתי, גם הקיטור לא עמד במבחן המציאות.

 

רופאים ליוו את הטיפול מראשיתו ועד רגע השיא

עשר שנים מאוחר יותר יוצר הוויברטור הבריטי הראשון. היו לו ראשים שניתנים להחלפה, הוא עבד על סוללות והרטט שסיפק נע בין 1,000-7,000 פולסים בדקה. הוא היה קיים בגרסה הניידת, בגרסת הרצפה, ובגרסה שנתלית מהתקרה. המכשירים האלה תופעלו על ידי רופאים, שליוו את הטיפול מראשיתו ועד סופו לרגע השיא.

 

בתחילת המאה ה-20 היו כבר 40 סוגים שונים של מכשירים כאלה. אמרו שהם מרפאים לא רק היסטריה, אלא גם חירשות, פוליו, אימפוטנציה, ריח רע מהפה וקשקשים. הם פורסמו בכל פלטפורמה אפשרית (עד כמה שהיו כאלה באותה תקופה).

 

המצאת החשמל הפכה את הוויברטורים לבני בית, אפילו עוד לפני מכונת הכביסה או שואב האבק, ועקרות הבית כבר לא היו כל כך מיואשות. המכשיר הביתי הראשון היה גדול מאוד וכנראה שגם די רועש. וגם כשכבר הצליחו לעצב את גרסת כף היד, אפשר להגיד שהוא הקפיצה את השלטר הראשי הרבה לפני שהאשה הגיעה לסיפוק.

  

ברגע שהטיפול בהיסטריה עבר מידיים ציבוריות לידיים פרטיות, הרופאים היו הראשונים להפסיק להשתמש בהם. מאז הם נעלמו מהנוף למשך כ-50 שנה, עם גיחות קטנות שניסו להציג אותם כמכשיר לעיסוי הצוואר.

 

לפחות עד שנת 1980, ויברטור עדיין היה משהו שנקנה רק על ידי גברים בפינות רחוב אפלות. אבל תראו איך שדברים משתנים. היום, לא רק שהמכשירים קטנים, הם קיימים בכל הצבעים, מכל סוגי החומרים האפשריים, ואפשר לקנות אותם בכל מקום. היום, כמעט לכל אשה יש כזה. מהרוקט פוקט הפשוט והטוב, ועד לרולס רויס, הארנב השובב, עם או בלי פנינים.

 

• באדיבות אתר ד"ר יאנג