"וואלה, אצלי הכל ממש טוב. אפילו ממש מצוין", אני אומר בטון קצת מתנצל, מרגיש כאילו זה ממש לא בסדר שאצלי הכל טוב ואני מאושר, רחמנא ליצלן.
למה בעצם אני מרגיש צורך להתנצל? למה אני מוסיף מעט ציניות באמצעות איזה "הכל דבש" או "וואלה באמת כיף כיופק"?
האם כדי לא לגרום לו לקנא? נו באמת, נראה לכם? הרי לעורר קנאה זה אחד התענוגות הגדולים ביותר שלנו.
האם זה כדי לא לנחס? טוב, אולי זה כן, אבל לא נראה לי שזה לב העניין.
האם זה מפני שקשה לי להתמודד עם הטוב אחרי כל כך הרבה זמן (ומובן שהרבה זמן זה דבר יחסי)? יש מצב שגם.
אבל נראה לי שמה באמת עומד מאחורי ההתנצלות והציניות הוא שאם באמת ובתמים טוב לי, אז על מה לעזאזל נדבר עכשיו? על מה אוכל לדבר, או יותר נכון לרכל ולהתבכיין עם החבר'ה כשאנחנו נפגשים?
זה לא מקרי שאין הרבה חדשות טובות בעיתונות. טוב הוא פשוט לא כל כך מעניין, אין דרך להגיב אליו בצורה שתפתח שיחה. כשאומרים משהו טוב השיחה מגיעה למבוי סתום: צד אחד מבשר את הבשורה הטובה והשני מגיב במשהו מגומגם קצת כמו "טוב, שמח בשבילך", שם השיחה פחות או יותר נעצרת. אצל נשים המענה המגומגם מתחלף במשהו נלהב יותר כמו "וואו! איזה זה יופי!" אבל שוב השיחה נתקעת די מהר.
נכון שיש דברים אחרים להתבכיין עליהם, כמו "המצב" (פוליטיקה) או זה שקבוצת הכדורגל שוב הפסידה. אבל בסופו של דבר, תופתעו לשמוע, גם גברים מתעניינים ברכילות יחסימית עסיסית הרבה יותר מבכל דבר אחר.
אז עכשיו כשיש לי חברה ואני מאושר איתה טפו-טפו-טפו, מה עושים? על מה מדברים עם חבר שפיתחתי אותו דפוס של התבכיינות על בסיס שבועי? אני הקשבתי לצרותיו והוא לצרותיי. איך מגיבים לשאלה – "טוב הבנתי שטוב לך... נו, אבל מה קורה איתך באמת?" שאלה שרומזת שלא יכול להיות שהכל באמת כל כך טוב, הרי אין דבר כזה מערכות יחסים מושלמות. שאלה שדוחקת בך לשחרר איזה כותרת, משהו שאפשר יהיה לדבר עליו.
בדרך כלל באיזשהו שלב מה שקורה זה שאם אין איזו פיסת רכילות עסיסית או לפחות קצת לחה שצצה לה באופן ספונטני, פשוט ממציאים איזה אחת. למה הכוונה ממציאים? זה לא שאני מתחיל לשקר או משהו, למרות שגם זה לפעמים קורה. אני והחבר'ה פשוט חופרים יותר עמוק, ואם חופרים תמיד אפשר למצוא רפש.
האם אני רומז שאנחנו לא מסוגלים להיות מאושרים לנצח, פשוט כי זה משעמם? התשובה היא: כן. נכון שפעמים רבות יש סיבות נוספות שבגללן מערכות יחסים הופכות לעכורות ולבסוף מסתיימות. אבל לדעתי, הגורם מספר אחד למותן בטרם עת של מערכות יחסים הוא שעמום, "הקוטל השקט" של מערכות היחסים.
זה קצת כמו ילד שזה עתה סיים לבנות מגדל בקוביות, כשהמגדל מייצג כמובן את מערכת היחסים. הילד מביט בגאווה ובהנאה ביציר כפיו היפה. מסתכל עליו בישיבה, מסתכל בעמידה, מסתובב סביבו. ולבסוף משתעמם. הפיתוי לחבל בו הולך וגובר. בהתחלה הוא רק נושף עליו אחר כך הוא נוגע בו, בוחן את יציבותו, ולבסוף הוא בועט בו והמגדל קורס.
בהתחלה אנחנו חופרים יותר עמוק ומוצאים את הפגמים. ועם הזמן אנחנו מתחילים להאמין שהם הרבה יותר חמורים ממה שחשבנו. דבר גורר דבר, ולבסוף אנחנו מוצאים את עצמנו שוב לא מאושרים, שוב לא טוב לנו.
האם יש לזה פתרון? לא אין פתרון מוחלט. שעמום תמיד יכרסם במערכת היחסים. זו מלחמת התשה. אבל בפעם הבאה שחבר שואל אתכם: "טוב הבנתי שטוב לך... נו, אבל מה קורה איתך באמת?" תחשבו טוב טוב לפני שאתם עונים. אולי כדאי בכל זאת לעבור לשיחה על פוליטיקה, כדורגל, אופנה או מזג האוויר.