במשפט שנערך בארה"ב בשנות ה-60 לבעל שנטש את ביתו, לא התאפק השופט ובשלב מסוים הפטיר כלפיו: "אתה עריק". "לא", תיקן אותו הבעל הנמלט, "אני פליט". ויכוח טרמינולוגי ממין זה מן הסתם לא ייערך במפלגת השלטון המקומית, גם אם מלאו שורותיה מאלה כמו מאלה, ואף אם כמה מחבריה התחבטו בימים האחרונים בשאלה איך למנוע מחלק מראשיה להיהפך לעריקים בשנית, והפעם מביתם הפוליטי החדש.
כך, דליה איציק וצחי הנגבי – פוליטיקאים משופצים בעיקר בתחפושות ממלכתיות, שיודעים מקרוב מאוד נפש פליטים ועריקים מפלגתיים – העלו הצעה לדרוש מהמתמודדים בפריימריז התחייבות לבל יערקו מהמפלגה אם יפסידו. ההצעה נפלה עקב לחצה של ציפי לבני, שמסרבת במפגיע להתחייב להישאר במפלגה, שהיא חזרה והעלתה על נס את עצם הקמתה וחיוניותה המכרעת לניקיון הפוליטיקה הישראלית.
"לא אהיה הטפט של קדימה. אני לא מוכנה להיות זו שתביא את הקולות והוא (מופז) יהיה ראש ממשלה", אמרה לבני, ולא נותר אלא לתמוה איך מתיישבת קשירת כתרים כה נדיבה לקדימה כפי שהיא מרבה לקשור לה גם באחרונה, עם החלטה שדי בכך שלא תזכה בראשות המפלגה כדי שתערוק ממנה. כפי שלא לחלוטין ברור איך מי שמחתה בנאומי תוכחה משתפכים על ליקויים הפושים בסדרי השלטון בישראל מסרבת לכבד את הכלל הבסיסי ביותר במשחק הדמוקרטי של להשלים עם הכרעת הבוחר. ואולי ההשתוממות כלל אינה במקום. שכן מי שעז חפצה יותר מכל להצטייר כממשיכת מורשת שרון, אך טבעי שתנהג כפי שנהג לפני ההצבעה על הקדמת הפריימריז בליכוד בספטמבר 2005 כשהצהיר במפורש שיישאר במפלגה רק אם יזכה בהצבעה.
אלא שלבני היא לא יותר מסימפטום מעיק במפלגה הלוקה כמעט בכל חולי ערכי ופוליטי אפשרי, ובעיקר בתסמונת כשל הבושה הנרכשת. אותה בושה נעלמת המאפשרת למנהיגה מיד לאחר ניצחון מפלגתו בבחירות להצהיר, מבלי להעלות ולו סומק קל על פניו, כי "הגיע הזמן שניאבק בשחיתות ובהשחתת המידות בכל מערכות חיינו". בדיוק כפי שהיא מניחה לו בשם "אחריות לאומית" (כשמה הקודם של קדימה), שהוא השתבח בה לא פעם, למנות את פרץ לשר ביטחון ואת הירשזון לשר אוצר.
וכשם שהבושה הנחבאת אל הכלים מאפשרת לממלאת המקום לעמוד על זכותה לערוק מקדימה אם לא תיבחר למנהיגתה, ומיד אחר כך להצהיר: "קדימה זו הדרך והמחויבות שלנו לקדם פוליטיקה אחרת". וכמו שהיעדר הכלימה מתירה להנגבי לתלות את כלל מעשי השחיתות כפי שעלו לפני כשנתיים וחצי מיומני עמרי שרון במרכז הליכוד, וחלילה לא במוציא והמביא, עמרי עצמו, שהיה אז בשר מבשרה הטרי של קדימה. וכשם שחסרון הבושה מעניק היתר לרבים מניצבי המפלגה ללמד זכות על מעשי הנהגתה, גם אם הם עומדים בסתירה מהדהדת למצע המפלגה ולדרכה הרעיונית, ובלבד שיעלו בקנה אחד עם קידום הזיקה האישית שבין הכיסא לאיבר מסוים בגופם.
ובמקום בו הבושה סובלת מהסתר פנים, והכלנתריזם (עריקה ממפלגה למפלגה תמורת טובת הנאה) הוא מצוות חברים מלומדה, אך מתבקשת לכאורה החתמת החברים על התחייבות שיימנעו ממעשי עריקה לבל יתקיים בקדימה הפסוק "עריקיך ופליטיך ממך ייצאו".
הנגבי, איציק והחברים סבורים קרוב לוודאי כי במפלגה שבה אחד המתמודדים על הנהגתה (שטרית) מצהיר בגאוות יחידה כי "לנו אין אידיאולוגיה"; ומתמודד בכיר אחר (מופז) נשבע בנקיטת חפץ ש"בית (ליכוד) לא עוזבים" וכמעט תוך כדי שבועתו מתחיל לשים את פעמיו לעברי פי קדימה; ומתמודדת שלישית (לבני) כורכת את הישארותה בניצחונה, כדי שחלילה לא תהיה טפט – אך טבעי לנסות ולחלץ מהם התחייבות חתומה להיוותר בקבוצה ש"מקדמת פוליטיקה אחרת".
אלא שבאותה מסגרת של "פוליטיקה אחרת", שהאופורטוניזם הוא כאש בעצמות באיה, קצת קשה לראות את הרבותא שבחילוץ התחייבות חתומה. אם מלכתחילה האמונים שמורים לגוף המציע פיתויים רבים יותר, כיצד התחייבות, שבועה או הבטחה אמורות לשנות את רוע הגזרה או העריקה? יש בכך כדי להזכיר קמעה את שורת התום "הבטחתם לקיים הבטחות" של "ילדי חורף 73", שבה משתמע כביכול שההבטחה גופא אינה מכילה בקרבה באורח מספק את מרכיב המימוש.
"הבטחות רעות עדיף לא לקיים", פסק לינקולן, ואם אדם משיעור קומתו פתח פתח להפרתן; ואם מייסד המפלגה הבהיר מה דינן של הבטחות, למשל בנוגע לכיבוד התוצאות של משאל המתפקדים בליכוד בעניין ההתנתקות – קצת קשה לראות את מוקירי דרכו והבטחותיו בקדימה סוגרים את הפתח ומקיימים כהלכתו את הצו הקטגורי "הבטחנו ולכן נקיים".
ד"ר שאול רוזנפלד, מרצה לפילוסופיה