פיט והשארית העצבנית

פעם אמרו שמייקל פיט הוא היורש של ליאונרדו דיקפריו, אבל הוא העדיף ללכת על הקולנוע העצמאי והמחתרתי. לקראת עליית הסרט המגה־אלים "משחקי שעשוע", ראיון עם שחקן מבטיח שמרגיש הכי נוח דווקא בשוליים של הוליווד

בתולדות הקולנוע רשומים מספר מקרים בודדים שבהם במאי עשה פעמים את אותו סרט. פרנק קאפרה מחזר את "גברת ליום אחד" ואלפרד היצ'קוק ביים שוב את "האיש שידע יותר מדי". עכשיו מצטרף מיכאל האנקה (הזכור לטוב מ"מחבואים") לרשימה המצומצמת הזאת: הבמאי האוסטרי החליט לקחת את הסרט השערורייתי והשנוי במחלוקת שאחראי לפריצה שלו, "משחקי שעשוע", ולעשות אותו מחדש, הפעם באנגלית. האנקה העתיק את העלילה לארצות הברית ושיבץ בה שחקנים הוליוודים: נעמי ווטס, טים רות ("ספרות זולה") ומייקל פיט ("הדוויג והשארית העצבנית").

השתדל לא להיסחף. "משחקי שעשוע"

 

העלילה של "משחקי שעשוע" (עכשיו אצלנו) עוסקת בשני צעירים (פיט ובראדי קורבט), שמתפרצים לחיי משפחה המבלה בבית הנופש שלה. הם מענים את בני המשפחה והופכים את החופשה לסיוט מצמרר. "הסרט כל כך טעון ואלים שלא רציתי שאמא שלי תראה אותו", גילה פיט כשראיינתי אותו בפסטיבל קאן. "זה אומנם סרט טוב, אבל קורים בו דברים איומים".

 

איך היה לעבוד עם הבמאי מיכאל האנקה?

 

"הוא היה קשה, אבל לפחות הוא איש מאוד חכם, אז זה הקל על העניין. לכל דבר שהוא מבקש ממך לעשות יש סיבה והיגיון. אני חושב שהאנקה עשה עבודה טובה בעיבוד לסרט המקורי. בכלל, עבדנו נורא קשה בצילומים, אבל השתדלתי לא לקחת יותר מדי ברצינות את הסצנות הבוטות והאלימות, כדי לא להיסחף לתוך זה. אגב, מאוד התרשמתי מנעמי ווטס ומהיכולות שלה. היא גם הפיקה את הסרט והתפעלתי איך היא מתמודדת עם בעיות".

מעדיף תפקידים אמנותיים. פיט

 

פיט, שנולד בניו ג'רזי, היה ילד בעייתי ואף הסתבך אחרי שהשתמש בסמים. הוא נשלח לכיתה טיפולית, אבל גם אותה לא שרד. הוא נטש את התיכון ובגיל 16 עקר לניו יורק בלי כסף ובלי מקום לשהות. פיט למד לשרוד בתפוח הגדול, עבד כשליח על אופניים ובכסף שחסך בעבודתו מימן את לימודי המשחק. למזלו, מפיק של סדרת הנעורים הפופולרית "דוסון קריק" נכח בהצגה שבה הוא הופיע באוף ברודוויי. המפיק התלהב והחליט ללהק אותו לסדרה, שם הוא גילם את הנרי פרקר, שחקן הפוטבול הצעיר שהתאהב בג'ן. פיט הופיע ב־15 פרקים של "דוסון קריק" בין השנים 2000-1999. "שיחקתי שם כדי לפרוץ לתודעת הקהל ולקבל הכרה", הוא מתנצל. "גם העובדה שהייתי מרושש וזקוק נואשות לכסף היתה תמריץ רציני. אחרי שסיימתי עונה אחת הציעו לי להישאר, אך סירבתי. רציתי ללכת הלאה ולעשות דברים יותר אמנותיים".

 

אחרי שפיט פרש מ"דוסון קריק", הוא התארח ב"חוק וסדר" והופיע בסרט הפולחן "הדוויג והשארית העצבנית". הפריצה המשמעותית הגיעה בזכות "החולמים" של הבמאי האיטלקי ברנרדו ברטולוצ'י ("הטנגו האחרון בפריז", "הקיסר האחרון"). פיט הופיע בתפקיד של סטודנט אמריקאי תמים ופרובינציאלי, שמגיע לפריז ב־1968, ימי מרד הסטודנטים, ומתפרץ לחיי אח ואחות תאומים, ואלה מצידם גוררים אותו לעולמם הפרוע והאפל.

 

פיט לא היה הבחירה הראשונה של ברטולוצ'י לתפקיד. היוצר הנערץ עמד לעבוד עם ג'ייק ג'ילנהול, אבל זה התחרט ברגע האחרון בשל הצורך להתפשט ולהפגין עירום פרונטאלי. פיט שמח לקחת את המשימה על עצמו. "למרות שאני ביישן ביחס לגופי, להצטלם באופן מכני בעירום זה לא קשה", סיפר בעבר. "אשקר אם אגיד שלא פחדתי, הייתי עצבני ומבוהל, אבל כל הזמן הזכרתי לעצמי שאני יכול לתרום לשינוי היחס הטיפשי והפחדני לעירום גברי".

 

בעקבות "החולמים"הוכתר פיט כיורש פוטנציאלי לליאונרדו דיקפריו, אבל הוא בחר לא ללכת על הוליווד הממסדית והעדיף לעבוד עם במאים עצמאיים ופרובוקטיביים כמו גאס ואן סנט ("איידהו שלי", סרטו של הבמאי חובב הגברים, הוא הסרט המועדף על פיט). "אף פעם לא קיבלתי כל כך הרבה אמון מבמאי כמו שקיבלתי מגאס", הוא משבח. "הוא מאפשר לי להביע את דעתי. זאת יכולה להיות קללה, כי אני מסוגל לקרוא תסריט ולהעיר הערות משמיצות". השניים שיתפו פעולה ב"למצוא את פורסטר" (2000) וב"ימים אחרונים" (2005), על הימים האחרונים בחיי קורט קוביין, סולן נירוונה, רגע לפני שהוא התאבד באפריל 1994.

 

פיט גילם ב"ימים אחרונים" את קוביין. "הקשבתי למוזיקה של נירוונה בילדותי" הוא משחזר. "בבית הספר שלי התלמידים אומנם העדיפו לשמע ראפ ואר. אנד בי, אבל אי אפשר היה לחמוק מנירוונה והם נכחו בטלוויזיה כל הזמן. לא הבנתי את היצירה של קורט באותה תקופה, הייתי צעיר מדי. יחד עם זאת, אני זוכר היטב את היום שבו הוא התאבד. הלכתי לבית הספר, וכולם היו עצובים. שאלתי מה קרה והם אמרו: 'קורט קוביין מת'. זה היכה בי. כשגדלתי, למדתי להכיר את היצירה שלו והפכתי למעריץ גדול. כשגאס אמר לי שהוא הולך ללהק אותי לתפקיד הראשי ב'ימים אחרונים', חשבתי שהוא מתלוצץ. וכשהבנתי שזה נכון, התחלתי להתמלא פחדים. חששתי, למשל, שהמעריצים של קורט לא יאהבו את ההופעה שלי. פחדתי גם שאנשים יחשבו שאני מנצל את זכרו של קורט למטרות אישיות".

אמריקאי בפריז. מתוך "החולמים"

 

עולם המוזיקה לא זר לפיט, האקס המיתולוגי של השחקנית־במאית האיטלקייה אסיה ארג'נטו. הוא מנגן על גיטרה ("אני מנגן מדי יום גם כדי להירגע ולשחרר את המוח") וכותב שירים. ללהקה שלו קוראים פגודה, וכשאני תוהה אם סגנון הלהקה שלו הוא גראנג'י כמו זה של נירוונה, הוא מתעצבן, "אף פעם לא אהבתי את המונח גראנג'. אגב, אני לא ממש בקיא במה שקורה עכשיו בעולם הפופ, וחושב שרוב הדברים שעושים כיום פשוט על הפנים".

 

אתה רוצה להיות כוכב רוק?

 

"אני רוצה להרוויח כסף מעבודתי כמוזיקאי, כדי שאני ולהקתי נוכל להמשיך לנגן ולהופיע".

 

מה היחס שלך לסמים?

 

"אני חושב שהם דופקים אותך. כשעשיתי את 'ימים אחרונים' אומנם התכוננתי בקפדנות לתפקיד ונכנסתי אליו, עשיתי דיאטה ואימצתי את ההליכה של קורט, אבל לא חיקיתי אותו בעניין הסמים. בצילומים לא שתיתי ולא לקחתי סמים, וזאת היתה התקופה הכי נקייה בחיים שלי".

 

(צילומים: יחסי ציבור, wireimage / ASAP creative)