פרופ' גנית אנקורי: "עשו בי לינץ'"

ראש החוג לאמנות באוניברסיטה העברית, קיוותה כי ספרה פורץ הדרך על האמנות הפלסטינית ישמש גשר בין העמים. במקום זאת נרדפה בידי האמן כמאל בולאטה בהאשמות שווא כאילו השתמשה ברעיונותיו. עכשיו היא מגיבה לראשונה על הפרשה שמיררה את חייה

לפני כ-40 שנה, ביום הראשון ללימודים, גילו האחיות גנית וגילת אנקורי שהן התלמידות היהודיות היחידות בבית הספר האמריקאי שבו למדו בקולומבוס, אוהיו. על כסאה של גנית נחרט צלב קרס ובהפסקה הרביצו לה שניים מילדי הכיתה בטענה שהרגה את ישו. אותה תחושה של חוסר אונים הציפה את אנקורי פעם נוספת כשפתחה את גיליון הסתיו של כתב העת האמריקאי הנחשב 'ארט ז'ורנל' וגילתה ביקורת על ספרה המצליח על האמנות הפלסטינית, Palestinian Art.

 

הביקורת נכתבה בידי יוזף מסעד, פרופסור מאוניברסיטת קולומביה בניו יורק הנודע בעמדותיו האנטי-ישראליות, וגיבתה את טענותיו של האמן והחוקר הפלסטיני כמאל בולאטה, שהאשים את אנקורי כי הציגה רעיונות שלו כרעיונות מקוריים משלה.

 

"אף אחד לא אוהב להרגיש קורבן ואף אחד לא אוהב להודות בזה שהוא קורבן, אבל יש לי ידיד פלסטיני בבוסטון שאמר שפשוט עשו לי לינץ', והוא צודק", אמרה אנקורי השבוע בראיון ראשון מאז התפוצצה הפרשה. "הרגשתי כמו אז בכיתה ד' כשהרביצו לי בטענה שהרגשתי את ישו".

 

הביקורת של מסעד היתה הפעם השנייה שאנקורי הואשמה בפלגיאט כביכול. כמו בפעם הראשונה, אז פרסם המגזין 'ארט בוק' התנצלות על הכפשת שמה ופיצה אותה ב-30 אלף דולר, גם הפעם שיגר עורך דינה גלעד שר מכתב חריף שבו איים על כתב העת הבריטי בתביעת דיבה. בדיקה מול ההוצאה לאור, העלתה כי טענותיו של בולאטה נבדקו טרם פרסום הספר ונמצאו ומשוללי יסוד. עורך 'ארט ז'ורנל' מיהר לשגר לבתי הקוראים בקשה שלא להתייחס לביקורת של מסעד. המחיר ששילם כתב העת על פרסום הביקורת: 75 אלף דולר. מי שהרוויח בגדול מהפיצויים, יש לציין, הוא פורום המשפחות השכולות הישראלי-פלסטיני, שאליו העבירה אנקורי את הכסף לאחר ניכוי הוצאות המשפט.

 

 

הנרטיב של הצד השני

אנקורי (50), נשואה ואם לשלושה, נולדה בירושלים ובגיל ארבע עברה עם הוריה ואחותה הבכורה גילת לארצות הברית, שם לימד אביה, ההיסטוריון פרופ' צבי אנקורי.  בגיל 17 חזרה אנקורי עם משפחתה ארצה, סיימה תיכון והתגייסה לדובר צה"ל. מסעה בעקבות האמנות הפלסטינית החל בראשית שנות ה-80, כשלמדה ספרות אנגלית ותולדות האמנות באוניברסיטה העברית. 

 

"התנדבתי אז במרכז סיוע לנפגעות אונס, הקמנו שם קו תמיכה בערבית והתיידדתי עם הבנות שהפעילו אותו. דרכן הכרתי אמנים פלסטינים. בשנת 86' התחלתי להסתובב עם פנקס ומצלמה מסטודיו לסטודיו בשטחים. בהתחלה היתה חשדנות, אבל כולם שמחו לדבר איתי כי לפני כן אף אחד לא התעניין בעבודתם".

 

 

בניו יורק נפגשה עם כמאל בולאטה, אמן פלסטיני וחוקר אמנות יליד העיר העתיקה שחי אז בארצות הברית. "כשהמאמר שלי על האמנות הפלסטינית יצא כמאל התלהב שיבח אותו, אבל היה בו משהו שגרם לי לחוש לא בנוח ואחרי תקופה לא ארוכה ניתקתי איתו את הקשר".

 

אנקורי החלה ללמד באוניברסיטה העברית, פרסמה שני ספרים על פרידה קאלו אבל לא נטשה את מחקר האמנות הפלסטינית ובחרה 25 אמנים מהשטחים, מהפזורה הפלסטינית ומישראל שבהם תעסוק בספרה. ב-2005 העבירה לכל האמנים טיוטות ראשוניות של הספר, שיצא בהוצאה הלונדונית היוקרתית Reaktion Books.

 

"במקום לשלוח לי הערות, כפי שעשו שאר האמנים, בולאטה שלח מכתב להוצאה וגולל בו טענות שקריות על פלגיאט ודרש לא לפרסם את הספר. מכתב ההאשמות נשלח לא רק להוצאה אלא כמעט לכל מי שאני מכירה - לאוניברסיטה, לקולגות, לאמנים. זה היה דבר נוראי".

  

דעותי לא השתנו

בעקבות פנייתו של בולאטה מינתה ההוצאה ועדת בדיקה חיצונית שקבעה כי האשמותיו משוללת יסוד. "דעותי הפוליטיות לא השתנו בעקבות הפרשה. אני לא מזהה את כמאל בולאטה עם העם הפלסטיני. העובדה שכמה אנשים מכפישים את שמי ומנסים להרוס אותי אינה סיבה לשנות את הנחות היסוד, שהן הומניסטיות ובעד הבנה ודו-קיום. לצערי בולאטה השכיל להכניס ללינץ' אלמנטים לאומיים.

 

"בשלב הראשון החלטתי להתעלם. זה לא מכבודי להגיב להכפשות שלו ועד היום לא אמרתי על העניין הזה מלה אחת בפומבי. אבל בשלב מסוים הבנתי שזו הטרדה. בשנת 2007, לצד ביקורות מעולות בשאר כתבי העת, בשני עיתונים מכובדים יצאו מאמרים שהציגו את ההאשמות של בולאטה כאמת. הבנתי שעל זה אני כבר לא יכולה להבליג, בתחום האקדמי הדבר היחידי שיש לחוקר זה השם שלו. שלחנו אליהם מכתבים ובבדיקה פשוטה מול ההוצאה התגלתה האמת".

 

כמאל בולאטה סירב להגיב לכתבה.