פלצנים, מה יש לכם מהכשרות?

אין כמו ט' באב לדבר על אוכל ואין כמו אריאנה מלמד לכתוב על זה. היא כבר אכלה הכל, אבל יש גילוי נאות: עכשיו היא אוכלת כשר ויש לה מה לומר לכל מי שחושב ש"זה לא טעים ומוגבל"

גם גדול המאמינים שנפשו מתעטפת תוגה וגופו מתענה ביום הקדוש והנורא הזה, מקרקרת לו האצטומכא המצומקת, אז מבחינתי – אין תאריך מופלא כתשעה באב לדבר על אוכל. ועוד אוכל כשר, אלא מה.

 

גילוי נאות: כמה ימים לפני תשעה באב לפני שלוש שנים זרקתי מהבית מערכות כלי אכילה נאות מפורצלן איכותי וסכו"ם כסף אמיתי מפאריז לטובת שני סטים מהסופר ומבחר תוצרת "רדד". גילוי נאות: אני אוכלת כשר.

 

יאללה, מלחמה: מערוץ האוכל ב–ynet עולה בבירור כי עצם איזכור הכשרות בהקשר חיובי הוא סמרטוט טוקבקיסטים אדום לוהט, כמו גם אזכורו של חזרזיר צלוי בדבש שתפוח נעוץ בלועו - מאכל מסורתי של ראש השנה הסיני. למה התפוח? ככה: נוהג שבעולם (הסיני) הוא שחזרזירנו האכול שעצמותיו פרושות על שולחן הסעודה - גם לו יש נשמה, והיא עולה מעלה מעלה אל האלים הגדולים ומדווחת להם מה אירע בבית בו נשחט המנוח. כדי לעבוד על האלים בעיניים, טובלים תפוחון ביין אורז, וכך החזיר לא יוכל להלשין לאלים. פטנט ענק. אחד מני רבים שהיהדות לא אימצה.

 

עוד גילוי נאות: אכלתי חזרזיר כזה. וגם צלופח ונחש. וגם שניצל זנב תנין (טעם של עוף מגומי), ארבה ברזילאי בלתי כשר בעליל, יען, חזיר בר (שהגיע זה עתה מנוקב כדורים למרספת של מסעדת חנא בגליל, שם ראיתי כיצד פושטים את עורו והופ – למנגל), דוב (ברוסיה. לא טעים. ראו הוזהרתם), ארנבות, צפרדעים, חלזונות, צדפות וקיפודי ים (צרפת), סרטנים מופלאים בטעמם (עכו, ליסבון, בוסטון) ולובסטרים מוטסים ועייפים עם ג'ט לג וטעם לא משהו (מול ים, תל אביב).

 

וסטייק בשר סוס כבר אמרתי? ודג חדקן? וקלמרי תחת כל גבעה וכל עץ רענן ברחבי גוש דן?

 

תפנית בעלילה

לפני שלוש שנים קרה משהו, והמשהו הזה הוא ביני לבין קוני, ולא אפרט. מכל מקום, כלים נחותים ומכוערים החליפו את מה שהיה קודם, ושקיות של זוגלובק את הבשרים הנאים שנרכשו לפני כן בכפר מראר אצל הקצב הכי מופלא שפגשתי בישראל. וגם קניתי מין רשת מפרידה שכזאת, כי בקיבוץ אוכלי-השפנים בו גרתי היה רק כיור אחד.

 

הכל עשיתי לבדי, למרות שחב"דניקים התנדבו להגעיל ולעשות מה שצריך. הגעילה אותי המחשבה על העבדקנים האלה, עובדי אליל אחד, בתוך המטבח שלי.

 

אני אוהבת לבשל. פעם כתבתי פה ערימת טורים תחת השם אנה וגנר, על אהבה ואוכל. פעם הייתי מבקרת מסעדות של "7 ימים". פעם, כמטומטמת גמורה, גם אני חשבתי שכשר זה לא טעים וזה גם נורא נורא מוגבל. היום, שלוש שנים אחרי, הכל מהתנסות אישית, אני יודעת שהמחשבה הראשונה היא איוולת והשניה – סוג דבילי של אנטישמיות. כאמור, אין כמו תשעה באב, 'תישֵע-בוּף' בפי סבא שלי זצוק"ל, כדי להסביר ולהדגים. אם תרצו, בסוף יש גם מתכון.

 

מרק עוף בבוקרשט, ובישראל

כשר זה טעים אם יודעים לבשל, נקודה. בבית הורי, שנים לפני שעלינו ארצה, היו נוסעים שלוש שעות בטראמווי, שזו חשמלית עירונית, בעיר בוקרשט, כדי להעסיק את השוט היחיד שהממשלה הרשתה ליהודים להשתמש בשירותיו. שלוש שעות עם חליפה שלושה חלקים ותרנגולת מסריחה בסל, ובדרך וחזרה התרנגולת מאד מתה - הכל כדי שהמרק עוף יהיה בדיוק מה שרצינו. אבל ההתרסה היהודית המופלאה והנוראה הזאת התחילה בבחירה של תרנגולת טובה, וכך צריך להתחיל כדי שכשר יהיה טעים כמו בבית הורי.

 

בישראל, כמובן, זה הכי קשה. רוב בשר הבקר כאן נחות ממילא. זה הכשר, מגיע ברובו במלבנים קפואים מארגנטינה, ושם הוא מופק מפרות סוג ב'. למה? כי הוא מסובסד על ידי ממשלת ישראל ואין לה עניין גדול בשאיפות הקולינריות של יושביה. העיקר שהדתיים מהמפלגות המציקות יהיו מרוצים ושיהיה זול. רוב הציבור החרדי משלם קצת יותר על ההכשרים המטורפים שלו עצמו, ויש המון כאלה, ורוב הציבור האפיקורסי מקטר שכשר זה לא טעים, כאילו ההכשרה ולא איכות הבהמה, ציפור הנפש הלאומית שהיא עוף קפוא מספר 2 מוכה אנטיביוטיקה, אשמים בזה.

 

מהי תרבות אכילה

הטענה בדבר המוגבלות כבר יותר מרתיחה. ארץ זבת חלב (דלוח) ודבש (תעשייתי) יש לנו, ועודנו נוהים אחרי סיר הבשר של מצרים. וצלוחית הסושי. ופנכת הלו-מיין. וקערית דבלולי שומן החזיר במסעדה הונגרית אסלית. וכן, זנב התנין ההוא (וינטרהייבן, פלורידה. מקום טוב לתנינים ולבני אדם, בתנאי שהראשונים מתים). והדיונון התלוי לייבוש על חבל כביסה עם אטב (מסעדות יווניות). כל אלה, על פי האנטישמים שלא מדעת, הן תרבויות אכילה משוכללות ואלגנטיות מהדבר הזה, כשרות, שאין בו מה שנחוץ באמת לשמח גרוגרתו ואצטומכתו של אדם תרבותי ממש.

 

מעולם לא שמעתי את הטענה הדבילית הזאת מעבר ים. דווקא בארצות הגויים מעריכים את הייחוד שבתרבות האכילה היהודית, וגם קוראים לזה ככה. תרבות. בדיוק כפי שאנו קוראים למטבח הסיני "תרבות אוכל", בכבוד ובענווה.

 

ובגלל הכבוד שאנחנו רוחשים לזר ולאקזוטי, איננו באים בטענות אל הסינים שאין להם במבה, מילקי, קוסקוס, קוטג', עגבניות או שמן זית בתרבות, וגם לא לחם, אפילו לא לחם-ארז, וגם לא שמנת מתוקה, קרם וניל, גויאבות או ארטישוק. ופיתות. הלא אי אפשר בלי פיתות. וחומוס? מיליארד וקצת אנשים חיים בלי זה ולא מתלוננים?

 

הם לא, כי הם מכבדים את תרבותם. ואנחנו מתלונים על שלנו ומקדשים את האקזוטי כי כאלה אנחנו, עם קשה עורף. "וישמן ישורון ויבעט", וככה נבעט המטבח הכשר החוצה מהיכלות הקולינריה כי הוא "מוגבל". לצרפתים אין טחינה, לאיטלקים אין פלאפל, ליפנים אין לאטקעס ולמטבח האמריקני-טקסני אין לפתן פלחי אשכוליות עם האות "צ" מוטבעת בו בגדול.

 

אז אנחנו מייבאים את כל התרבויות הללו. קיפודי ים? יש בתל אביב. חזירים? בכל הארץ. טבעות קלמרי מטוגן? אי אפשר לפתוח מסעדה בלי זה. ואנחנו עושים, במסעדות רבות מדי, אוכל סוג ב' עם יחסי ציבור, והעיקר שלא יהיה חלילה כשר.

 

והלא אפשר גם אפשר לייצר כאן מטבח סיני נאה בלי כל האסור, כי מה לדעתכם עושים הבודהיבטים בסין שאינם אוכלים חיות? וההינדואים? והאיטלקים, שרוב מזונם לא כולל נבלות טרפות? הם פשוט נאמנים לתרבותיותיהם וגאים בהן. כך צריך, ולא בדרך הישראלית העקומה - קודם לירוק, ואחר כך לברר אם הסמרק פגע בבאר שמישהו שותה ממנה.

 

לשנאת הכשרות של חילונים רבים מדי יש כמה הסברים, וכולם לא קשורים לאוכל. כפיה, מכ"שים סוררים ומדושני עונג שמרוויחים משכורות ענק, אוכל יקר יותר, פרוצדורות, תחושה שעובדים עלינו בעינים ומוציאים אותנו פרייארים, המאמץ הנפשי הכרוך ברכישת פיתות לפסח, ואיבה לוהבת כלפי הממסד האורתודקסי שמרוב שהוא מייצג בעיני חילונים את הדתיים הוא הפך גם לשופרה הרשמית של הדת. ולא היא. אין כל קשר בין פסיקותיו של גדול או בינוני בתורה לבין דברי אלוהים חיים, והקשר בין היותו של אדם יהודי מאמין (כמוני) לבין הנעשה בצלחתו (הנחותה) אינו – חזור שנית, אינו – עובר ברבנות הראשית או כל רבנות אחרת.

 

הוא מתחיל ונגמר בהחלטה לעשות כך ולא אחרת, משום שכך עושים יהודים. ישראל, עוד תראו אם תרשו לי לדבר על זה, היא מקום בו שנאת היהודים הגיעה לכלל אמנות. הכי קל לשנוא דרך הבטן, והכי קל להגיד ששרימפס זה הכי טעים בעולם (מה שנכון, אגב). הכי קשה לומר שיש לנו תרבות משלנו, ואולי כדאי להידבר עימה לפני שנלחמים בה.

 

צום קל.