מי כאן החוטא?

"שירת החטאים", תוכנית הוידויים המזמרת של ערוץ 8, היא יצור כלאיים המחבר בין סיפורים שכבר שמענו לשירים שלא היינו רוצים לשמוע. מי שחשב שמדובר בפורמט חדשני ולא בעוד דרך למחזר חומרים חטא, ובגדול

 

לעיתים נדמה שמרוב שהתרגלנו לקשר את המושג גאווה להומואים ולסביות, שכחנו את פרושה המקורי. לפי מילון אבן שושן גאווה פירושה: 1. "יהירות, התרברבות, התנשאות. 2. התהללות, החזקת גדולה לעצמו". הגאווה אם כך היא חטא, גם אם אתה לא אדם חרדי בעל עמדות פנאטיות.

 

"שירת החטאים", הדוקו-מיוזיקל הראשון בישראל כפי שהוא מוגדר על ידי יוצריו, מתמקד בכל פרק בחטא שכל אחד מאיתנו כנראה חטא, לפחות פעם או פעמיים בחיים. בניגוד לסרט "7 חטאים", יוצרי הסדרה לא רוצחים על מנת להעביר נקודה מסוימת, הם פשוט מביאים למסך ארבעה דיאלוגים ושירים.

דביר וזמרי הליווי. מה קשור? (צילום: יוסי צבקר) 

 

הפרק הראשון ששודר אמש (שבת) בערוץ 8 בכבלים עסק כאמור בחטא הגאווה. אל דוכן העדים זומנו נרי אבנרי (לשעבר "נרגילה"), דוד דביר (לשעבר "נולד לרקוד"), נועה ירון (לשעבר סוג של כוכבת) וקובי רבינו (לשעבר מדריך צניחה, היום משותק בכל חלקי גופו). כל אחד מהארבעה פרש בפני הצופים את סיפורו האישי ממנו השתמע מפורשות כיצד חטא הגאווה גרם לנפילתו או למהפך בחייו.

 

נרי אבנרי סיפר על הצלחתה והתרסקותה של רשת המסעדות שהיתה בבעלותו. סיפורו של האיש אמנם מכמיר לב והסצנה בה הוא מצולם עם אימו המבוגרת מרגשת קמעה, אבל הסבריו הכנים כיצד הגאווה היתה המקור להתרסקותו אינם מנומקים ומסיפורו לא נשאר הרבה יותר מקלישאות וביטויים סתומים.

 

דוד דביר מגיע על מנת להגן על אופיו המושמץ. תחילה אינו מודה באשמה כי גם הוא חוטא בחטא הגאווה, ומסביר שזה שהוא אמיתי ושואף לשלמות לא הופך אותו ליהיר. מאוחר יותר הוא מסביר שעל כל אחד להיות גאה במקצוע שלו, אם הוא נהנה ממנו. אם דוד דביר נהנה, ועל כן גאה, להשפיל אנשים בשידור חי, זה בסך הכל הופך אותו לסתם לאיש מרושע שהחטא המתאים לו יותר הוא כנראה קנאה או זעם.

 

נועה ירון, שלפני 12 שנה חזרה בתשובה, פונה כמתבקש למקורות. בפעם הבהחלט לא ראשונה היא מספרת כיצד הרגישה אומללה בתוך המולת התקשורת שהיתה סביבה וכיצד הפרסום רק הגדיל את הריקנות שחוותה בפנים. סיפורה של ירון הוא שיעור מעניין לחיים, אבל לא בפעם המי יודע כמה שנחשפים אליו, גם אם עכשיו הוא תחת כותרת אחרת.

 

קובי רבינו, הדמות הכי פחות מוכרת, הוא סיפור אנושי מרגש. מי שהיה פעם מדריך טיסה במצנחי רחיפה, היום הוא משותק בכל אברי גופו כתוצאה מתאונת צניחה שנגרמה - ניחשתם כבר? – בגלל חטא הגאווה. הסיפור של רבינו (גם הוא יש לציין לא חדש לגמרי לקוראי העיתונים), מרגש דווקא לא בהקשר הגאווה שלו, אלא באופטימיות הבלתי נגמרת שהאיש המדהים הזה משדר. למרות מצבו הוא מצייר בעזרת פיו ומנהל חיי משפחה וחברה מלאים. או כפי שהוא מגדיר את זה: "אני עדיין צעד אחד לפני איתני הטבע". במקרה שלו, בסופו של דבר, הגאווה היא שמצילה אותו.

 

בנוסף לסיפורים כל וידוי מורכב גם משיר שמבצע המרואיין למילים שהוא כותב או שכותבים בשבילו ובליווי שלושה זמרים קבועים. ונשאלת השאלה – למה? בניגוד לדרמות מוזיקליות ("הבלש המזמר", "רוקדת בחשכה") שם השירים הם חלק אינטגרלי מהתקדמות העלילה, כאן אין להם שום הצדקה. השירים אינם חושפים דבר מה חדש, לא בהכרח הגיעו מהמרואיין עצמו אלא הושמו בפיו והם בהחלט לא קליטים או נעימים לאוזן.

 

בסופו של דבר נראה שיש כאן מעין יצור כלאיים המחבר בין סיפורים שכבר שמענו לשירים שלא היינו רוצים לשמוע. מי שחשב שמדובר בפורמט חדשני ולא בעוד דרך למחזר חומרים חטא, אתם כבר יודעים באיזה חטא.