חיים בוזגלו

במאי, תסריטאי ומפיק קולנוע. בן 56, גרוש ואב ל־3 בנים (25, 23, שנה וחצי). גר בתל אביב

כשהייתי בתיכון לא ממש ידעתי מה אני רוצה לעשות בחיים. אהבתי לראות סרטים, ובכל מוצאי שבת הייתי הולך להקרנות בבניין מפלגת העבודה, אבל תמיד חשבתי שאעסוק בכתיבה. לפחות עד שהגעתי לפריז אחרי הצבא.

 

בצרפת למדתי קולנוע דרך צפייה בסרטים. הייתי סופר את הסצנות וכותב לעצמי מתי השחקנים מדברים, וככה למדתי לבנות עלילה. עבדתי כמאבטח לילה בבניין השגרירות וניצלתי את הזמן לעלות את רשמי על הכתב. חזרתי מפריז עם ערמה לא קטנה של תסריטים, שאף אחד לא רצה לעשות איתם שום דבר.

 

הבנתי שאם אני רוצה לעשות סרט, כנראה שאני צריך לעשות אותו בעצמי. זה אולי היה קצת חצוף מצידי, אבל בפעם הראשונה שרגלי דרכה בסט של צילומים זה היה כשביימתי סרט משלי.

 

העבודה של קולנוען היא לספר סיפור. יש חוקיות מסוימת ויש טכניקות לעשות את זה, אבל בסופו של דבר המטרה היא להעביר את הסיפור שרץ אצלך בראש אל הצופה, וכדאי מאוד שהוא יהיה מרותק. אם אתה לא מספר טוב, הקהל שלך מתחיל לחפש משהו לפצח.

 

חיים כאלה לא יכולים להיות משעממים. בשנה הבאה, בזכות הסרט שאביים, אני צפוי לחיות את החיים של פרופסורים למתמטיקה. בשנה שעברה חייתי במאה ה־15, ושנה לפני הייתי בכלא ובבית משוגעים. זה פנטסטי, וקצת סכיזופרני.

 

הכיף האמיתי זה לשבת במטוס ולדמיין את הסרט שאתה הולך לעשות. אחרי שיש לי את כל הסיפור בראש, לכתוב אותו זה כבר עניין שולי. תוך שלושה ימים אני כותב את התסריט.

 

כשהתסריט נפגש עם המציאות, אתה מבין דברים שלא ראית קודם. כבר בחזרות מתחילות לעלות שאלות, אז אני מתייחס אל התסריט כאל הצעת בימוי שאני רשאי לשנות או להוסיף לה במהלך הצילומים. זה גורם לבעיות בהמשך, כשאני מגיע לחדר העריכה עם הרבה יותר חומרים מצולמים מהמתוכנן, אבל זה שווה את זה.

 

כשאתה מביים אתה לא מכיר את אמא שלך. יש לך מטרה שאתה חייב להשיג בזמן נתון, וכל חריגה ממנו תהיה חריגה מהתקציב. לפעמים צריך להפעיל מניפולציות על הצוות ולפעמים על השחקנים.

 

המניפולציות האלה יכולות להשיג רגעים קולנועיים חד־פעמיים. יום אחד צילמתי שחקן שגילם עציר שאבא שלו בא לבקר אותו בבית הכלא. זכרתי שבעבר היתה לשחקן הזה סיטואציה דומה בחייו הפרטיים. השחקן התיישב במקומו בחדר הביקורים האמיתי, ואני סידרתי שמי שייכנס בדלת יהיה אביו האמיתי. הדמיון והמציאות נפגשו ויצרו רגע כמעט דוקומנטרי.

 

ביום צילום אחר היה לי צבא שלם על הראש: ספינה גדולה ועמוסה באנשים שבאה מלב ים, קומנדקרים עם חיילים שמגיעים לחוף, קרב יריות, פציעה, פינוי של הפצוע באמבולנס, סצנת מרדף ועזיבה של המקום. כל זה בלילה אחד על חוף אולגה. הגעתי למקום עם שפעת קשה, 40 מעלות חום ותינוק בבית חולים, וידעתי שאין לי ברירה. עידכנתי שלושה אנשי צוות שלא ייבהלו, כי אני הולך לעשות הצגה רצינית. נכנסתי לקריזה וצעקתי על כל מי שעמד לידי. תוך דקות השתרר שקט מטורף על הסט. את הלילה הזה תיקתקנו וסיימנו שעתיים לפני הזמן.

 

לראות את הסרט שלך בפעם הראשונה זה פחד אמיתי. אחרי שליהקת, צילמת, ערכת ובנית פסקול, אתה נפגש שוב פנים מול פנים עם אותו סיפור שחלמת עליו במטוס - וכאן נמדדת יכולת הבימוי שלך. אם התוצאה רחוקה מהכוונה הראשונית, אז לא ביימת מספיק טוב.

 

אני שואל את עצמי אם הישראלי הוא בן אדם נורמלי. מה יקרה אם נשים אדם בן 60 על ספת הפסיכולוג, כמה פיגועים וכמה מלחמות הוא יכול לשאת? האם בחורה שאונסים אותה שש פעמים מתרגלת לזה? בדיוק בזה אני עוסק בסרטים שלי.

 

מצד שני, לפעמים עושים דברים בשביל קהל וכסף. הסדרה "זינזאנה" היתה גם מאוד קשה ואכזרית, אבל הפכה למשהו שאנשים רואים שוב ושוב. כשאני עושה קומדיה רומנטית, לעומת זאת, אנשים לא מוכנים לקבל ממני דבר כזה.

 

הקולנוען הוא המבקר הכי טוב של עצמו. אתה יודע בדיוק אם הסרט שלך טוב או לא: לעומת בן אדם שרואה את הסרט פעם אחת, אני רואה אותו 300 פעמים.

 

כשאתה יורד לביבים, לפחי האשפה ולבתי הכלא, אתה לומד באיזה חברה אתה חי. כשעשיתי את הסדרה "מרחב ירקון" הלכתי לסייר יום אחד בבית הכלא. עברתי במסדרונות ומצאתי יותר משלושה בוזגלואים. לא הבנתי איך זה קורה; מה, כולנו פושעים? התחלתי לחקור ונפלו לי המון אסימונים לגבי עצמי.

 

כשיותר מדי אנשים מפרגנים לך, הם מחכים למותך. בברנז'ה הזאת יש הרבה משחיזי סכינים שמחכים לך בסיבוב. בגלל זה אני לא הולך לפרימיירות, ואני סובל במיוחד בפרימיירות של עצמי. אין לי חברים מהברנז'ה, אין לי קולגות שאני מסתובב איתם. אני די בודד.

 

הילד הקטן שלי הכניס אותי לפרופורציות. פעם עבדתי הרבה יותר קשה ולא היו לי חיים, ופתאום גיליתי שאני מפספס דברים, כמו הצעד הראשון שלו.

 

אם אמות מחר, אמות בנאדם מאושר. מבחינתי הסיפור שלי כבר סגור. עשיתי את כל מה שרציתי לעשות בחיים, וכל מה שקורה מעכשיו והלאה זה בונוס. אבל זה לא אומר שאני לא רוצה יותר לעשות סרטים, ממש לא. הנה, כרגע אני עובד על שמונה פרויקטים עתידיים.

 

בית הספר לקולנוע של חיים בוזגלו: haimbouzaglo.ybay.co.il