להעניש או לא להעניש את הילד?

בשלב מסויים ילדים כבר יודעים מה בסדר ומה לא בסדר. כמובן שחשוב להסביר להם, אבל ההסבר וההבנה הם לא מה שיגרום להם לא לחזור על המעשה. פרופ' עמוס רולידר ממליץ להסביר, לחזק, לפרגן - אבל גם להעניש כשצריך

מקומה של ענישה בחינוך מהווה בצדק נושא ראוי מאין כמוהו בשיח המבוגרים האחראים לחינוכם של ילדים. הנחת העבודה הבסיסית שלי היא שההורים רובם ככולם היו שמחים לגדל ולחנך את ילדיהם מבלי להעניש אותם כלל. אך טבעי הוא שבעיני רוחו של כל הורה דוגמא אישית, אהבה והשקעה, הסבר, שכנוע, תשומת לב  וסבלנות אין קץ - יאפשרו תהליך חינוכי אמיתי ללא צורך בשימוש בעונשים שהם ביסודם עימות לא נעים עם הילד.

 

השאלה הגדולה היא כמובן האם ניתן הדבר. בכדי לענות על שאלה זו חשוב שנבין תחילה את מקומה של הענישה בחייו של האדם ואת השפעותיה על התנהגותו. למצבי ענישה הנקרים בדרכו של אדם במהלך חייו תפקיד מרכזי בהכוונת דרכי התנהגותו ויחסו לסביבה בה הוא חי. ענישה מתרחשת כאשר אנחנו או ילדינו נוגעים מבלי משים בחפץ חם מאוד, נופלים מאופניים, מקבלים קנס כספי, נכשלים בתחרות חשובה ועוד אין ספור מצבים בהם התנהגותנו מקבלת תוצאות בלתי נעימות ולעיתים אף מכאיבות. עצם החשיפה למצבי ענישה אלה גורמת לאדם הנענש להימנע מלחזור על אותן התנהגויות ובכך הוא חוסך מעצמו היפגעות נוספת.

 

להתעלם, לדבר או להעניש

השאלה על מקומה של תגובת ענישה בהקשר החינוכי, עולה כמעט תמיד בעקבות התנהגות בלתי ראויה של הילד, כאשר המבוגר מחפש תגובה חינוכית הולמת ויעילה, אשר תגרום לו שלא לנקוט בעתיד באותה התנהגות. במקומה, כך מקווה ההורה, הילד יבחר בהתנהגות ראויה ומקובלת בהתאם לנורמות ולערכים הומאניים שבמרכזם סובלנות הדדית וכבוד לזולת.

 

הורים רבים מתחבטים בשאלה כיצד להגיב במצבים בהם ילדם מתנהג שלא כשורה, מבלי להענישו. כיצד לדוגמא רצוי להגיב כאשר ילדם מתחצף ו/או מגדף אותם, מרביץ לאחותו, זורק את עצמו וחובט את גופו בחוזקה ברצפה, חוזר הביתה מאוחר הרבה מעבר לשעה שסוכם עליה, מעשן נרגילה בחדרו או אינו מכין את שיעוריו ולוקח כסף מארנקו של ההורה ללא רשותו.

 

למעשה, אם ההורה אינו רוצה להשתמש בתגובה לא נעימה לילד (תגובת ענישה), עומדות בפניו שלוש אפשרויות: האחת, פשוט להתעלם מההתנהגות הבלתי נאותה בתקווה כי היא לא תחזור על עצמה. השנייה היא לדבר על ליבו ולהביא למודעותו כי התנהגותו בלתי ראויה, פוגעת באחרים ובו עצמו וכי אם ימשיך בהתנהגות כזו יקשה עליו להשתלב בחברה. אפשרות שלישית היא להוסיף לכך גם הסבר כיצד היה עליו להתנהג בסיטואציה בה כשל. ההורה יכול גם להביע את בטחונו בכוחו של הילד לשנות את התנהגותו בעתיד.

 

אבל, מה לעשות שרוב רובן של ההתנהגויות הבלתי נאותות של הילד (ושל המבוגר) הן תוצאה של חוסר יכולות ריסון עצמי במצבים מסוימים ולא של אי הבנה או מודעות כיצד היה עליו להתנהג.

 

במחקרי מצאתי כי רוב הילדים שהוגדרו על ידי מחנכיהם כמקשים ביותר התנהגותית בכיתה, יכלו בקלות רבה להצביע על הקשיים ההתנהגותיים שלהם, להסביר את ההשלכות השליליות של התנהגותם על עתידם ולהציע אלטרנטיבות נאותות להתנהגותם השלילית.

 

רמה גבוהה זו של מודעות וידע כיצד הם אמורים להתנהג, עומדת בניגוד משווע להתנהגותם בפועל. בסופו של דבר, היכולת של הילד לשנות את התנהגותו מותנית בהתייחסות הסביבה המשמעותית למכלול ההתנהגויות הנאותות והבלתי נאותות שלו מיד לאחר התרחשותן.

 

התייחסות זו כוללת:

א. הגדרת הציפיות מהילד כיצד עליו להתנהג בסיטואציות בהן נכשל בעבר.

ב. ווידוא כי אכן הבין מהן הציפיות.

ג. חיזוק ופרגון משמעותי כאשר הילד מראה שיפור ולו הקל שבקלים. 

ד. (כן, ידידי) תגובת ענישה מבוקרת ומותאמת לגיל ולמצב, כאשר הילד מתנהג באופן בלתי נאות.

 

רק שילוב של ארבעת מרכיבים הכרחיים אלה יביא לתוצאות המקוות ויסייע לילד לשנות את התנהגותו בפועל ולא רק את רמת הבנתו התיאורטית בכל הקשור להתנהגות הרצויה.

 

להלן מספר המלצות לביצוע רגיש ונכון של תגובת ענישה, כחלק ממערך תגובות חינוכי כולל להתייחסות להתנהגות בלתי ראויה:

 

א. יחס של 1:10 בין עידוד ופרגון לבין ענישה

גם בחיי הילדים המאתגרים ביותר יש דקות רבות של התנהגויות נאותות וראויות שלצערי אנחנו נוטים להתעלם מהן. טוב נעשה באם נחזק, נעודד ונפרגן לילדים על הזמנים בהם התנהגותם היא מתחשבת, על גילויי שיתוף פעולה, על כל שיפור והתקדמות, על הישגיהם בתחומים השונים ועל כל גילוי של איפוק הבלגה וסובלנות. חשוב שנעשה זאת בחום ונציין את התנהגותם החיובית בפניהם ובפני האחרים המשמעותיים בחייהם. אם בביתכם על כל עשר תגובות בערך של חיזוק ופרגון יש תגובה אחת של ענישה, אזי דעו כי קיים אצלכם איזון נכון בין השניים.

 

ב. הגיבו מיד בתחילת ההתנהגות הבלתי נאותה

אל תמתינו להחמרה בהתנהגותו של הילד טרם התערבותכם. הפסיקו את ההתנהגות מיד לאחר התרחשותה ובכך תעצרו את ההתדרדרות ולא תזדקקו לתגובה חריפה יותר.

 

ג. הימנעו מאיום בענישה

איום בענישה אינו יעיל לטווח ארוך. משמעות האיום היא הסבר לילד מה יקרה אם ימשיך בהתנהגותו הבלתי נאותה וברוב המקרים אינו מהווה תוצאה מרתיעה לטווח ארוך. רק תגובה מעשית של ההורה בעקבות ההתנהגות תלמדו כיצד אין עליו להתנהג בעתיד.

 

ד. הימנעו בכל מחיר מלהעניש תוך כעס או אובדן עשתונות

למרבה הצער, הורים נוטים להעניש רק כאשר הם כעוסים ובסערת רגשות ולא תוך שיקול דעת ובקרה על רגשותיהם. במצב עניינים כזה ההורים מחד מגיבים באופן לא פרופורציונאלי ושקול ומאידך בוחרים לא להגיב על התנהגויות בלתי נאותות שחשוב להגיב עליהן רק משום שאלה לא "הרגיזו אותם".

 

ה. שימרו על עקרון הזהב של תגובת ענישה הכי פחות "מכאיבה" אך עדיין אפקטיבית ויעילה

כאשר בוחרים בתגובת ענישה, חשוב להפעיל שיקול דעת (ראו סעיף ד') ולבחור בתגובה הכי פחות חריפה, אך כזו אשר עדיין תביא לאי הישנות ההתנהגות הבלתי נאותה של הילד בעתיד.

 

פרופ' עמוס רולידר, אבא לשלושה, מומחה מוסמך בניתוח התנהגות, ראש המכון לחקר ולמניעה של קשיי התנהגות ילדים בסביבות חינוכיות ומנחה הרצאות וסדנאות בנושאי חינוך במכללה האקדמית עמק יזרעאל.

 

• לכל הכתבות בסדרה.