וול דאן

22 Dreams של פול וולר הוא אלבום נפלא. מפתיע: מבקרנו דווקא ציפה שהוא יהיה נפלץ

את האמת צריך להגיד: על פי רוב, אלבום חדש של פול וולר הוא לא בדיוק דבר שמזעזע את עולמי. וולר הוא אמנם אחד האנשים היותר אינטליגנטים ורהוטים בביזנס, אבל גם סוג של פלוץ יהיר (ועוד בריטי!), וחלק ניכר מהתוצרת שלו הוא עסק לאנגלופילים בלבד, כמו "דוקטור הו" או שעועית ונקניקיות בארוחת הבוקר. עד כמה שאני זוכר לו לטובה את הימים היפים של The Jam, רוב הדברים שעשה בהמשך - ובמיוחד הסול־ג'אז החלקלק והבלתי נסבל של הסטייל קאונסיל - היו הרבה פחות מעניינים, אם להתבטא בעדינות.

עם הדעות המוצקות האלה ניגשתי בחשש ל־22 Dreams, החדש של וולר. ומה אומר לכם, גם אם וולר היה עוטה חצאית דקרון ומגיש מחרוזת גירסאות רגאיי לשירי הצ'יזבטרון, הייתי מופתע קצת פחות. בגיל 50 האיש הביא את המאסטרפיס של חייו. לא פחות.

 

מילת המפתח כאן היא גיוון. וולר בישל אלבום קונספט ארוך (כ־70 דקות), שבנוי סביב סיפור מסגרת לא עקרוני במיוחד על שנה בחיי האמן, חילופי עונות או משהו כזה (תוכלו לקרוא את כל הסיפור באינסרט שמצורף לדיסק. לי לא היה כוח). המוזיקה נעה בין כל התחנות שוולר ביקר בהן בעבר, וגם בכמה חדשות. החל בפולק של Light Nights שפותח את האלבום, עבור ברוק, סול (Cold Moments), ספוקן וורד (God) וכלה בפסיכדליה של Echoes Round the Sun, שוולר כתב ביחד עם תלמידו המובהק, נואל גאלגר. חוץ מגאלגר מתארחים גם רוברט ווייאט וגרהאם קוקסון, והכל עטוף במידה בריאה של אקסצנטריות בריטית, והפעם אני מתכוון לזה במובן הטוב של המילה. סחה וולר, הייתי בטוח שאיבדת את זה מזמן.

פול וולר, 22 Dreams

 

גם אם יתאמץ, בק כנראה לא יוכל להוציא תחת ידיו אלבום רע ממש. ובכל זאת, Modern Guilt מרגיש כמו פקשוש. קצת בגלל בק עצמו, שתמיד התמחה בכתיבת הברקות שתופסות את האוזן אבל לא הביא כאן אפילו אחת כזאת, ובעיקר בגלל השידוך עם המפיק המוזיקלי בריאן ברטון - דיינג'ר מאוס בשבילכם - שלא עלה יפה כמצופה. שניהם כאילו עשו את העבודה, אבל בעצם באו לחפף אותה וללכת; התוצאה היא שהכל במקום, אבל שום דבר לא בסדר.

בק, Modern Guilt

 

המלווינז נתפסים במולדתם, אמריקה, כקאלט אזוטרי. אצלנו יש להם קהל נאמן, לא מעט בזכות הופעה מצוינת שנתנו כאן בשנה שעברה. אם הייתם שם ונתפסתם, תאהבו גם את האלבום החדש. הוא מושך לכיוון קונבנציונלי יותר מבעבר, אבל מבוסס על אותו שטיק כמו כל קודמיו: ריפים כבדים מנשוא מבית מדרשה של בלאק סאבאת, צליל עמוס ודחוס, ואטיטיוד של פאנק. אם לא הייתם שם, גם זה לא מקום רע להתחיל בו.

מלווינז, Nude with Boots