הטלוויזיה החינוכית: ז"ל או מזל?

יריב בן-אליעזר טוען שהטלוויזיה החינוכית, כמו כל ארגון חברתי אחר, ממוקדת יותר בהשרדותה היא, ולא במשימתה החינוכית. יפה ויגודסקי, מנכ"לית החינוכית, מסבירה שהמספרים מדברים אחרת, ושהרלוונטיות של הערוץ, בעולם של בורות ואלימות, רק הולכת וגדלה

קבורה מכובדת / ד"ר יריב בן-אליעזר

דוד בן-גוריון התנגד לכניסתה של הטלוויזיה לישראל, מכיוון שראה את הנולד והניח שהיא תרדד את התרבות, תעלג את השפה העברית ותקים דור נבער ושטחי, השואף לסיפוקים מיידים. בה בעת הוא הניח שיש פוטנציאל בטלוויזיה לימודית בחיזוקה של מערכת החינוך ובהמחשה טלוויזיונית של תכני הלימוד.

 

בדיעבד, אפשר לומר שבן גוריון טעה פעמיים: ראשית, טעה בהאמינו שאפשר לבלום את כניסתה של הטלוויזיה לתרבות הישראלית. הוא טעה גם באמונתו שהטלוויזיה מסוגלת לשמש כלי עזר לימודי למערכת החינוך. הוא טעה מפני שלא העריך כי גם אם נקרא לטלוויזיה "הלימודית", יהיו נזקיה כשל כל טלוויזיה שכינוייה אחר, שכן טלוויזיה היא טלוויזיה, היא טלוויזיה. כשם שמכונית מתוצרת יפן, אמריקה, או איטליה עלולה לפגוע בהולכי רגל בהיותה מכונית. כך גם הטלוויזיה. היא משנה את פני התרבות , בין אם נוצרה בארה"ב או ביפן.

 

הטלוויזיה הלימודית הציעה שעורי עזר בשנותיה הראשונות, אך ספינת הדגל שלה הייתה "זהו זה", תוכנית הבידור המצוינת כשלעצמה. במשך הזמן רתמו ראשי הטלוויזיה החינוכית לעזרתם את "המכבסה הלשונית" והחליפו את שמה מ"טלוויזיה לימודית" ל"טלוויזיה חינוכית". שינוי השם לא שינה את המהות: כשם שלא הייתה קודם לכן טלוויזיה לימודית, כך אין היום טלוויזיה חינוכית.

 

מנכ"לית הטלוויזיה החינוכית דהיום היא אישה רבת פעלים, שלאחרונה מנהלת מלחמת חורמה להצלת ה"חינוכית" מחרב החיסול. במאמר "חיסול ממוקד", שפרסמה במדור הדעות של "ידיעות אחרונות" (21.8.08), היא מנמקת את התנגדותה לסגירת הטלוויזיה ה"חינוכית" במסר החינוכי, ואני מצטט: "מדי יום צורכים את תכניה של הטלוויזיה החינוכית מאות אלפי אנשים, עולים חדשים, בני הגיל השלישי, ילדים ונוער שאינם מעוניינים בתכנים שמגישים ערוצי הרייטינג המסחריים. תלמידים, בעיקר מהשכבות החלשות, שיד הוריהם לא משגת את תשלום שכרם של מורים פרטיים – לא יוכלו לגשת לבגרות ללא שיעורי העזר של הטלוויזיה החינוכית".

 

אכן, דברים כדורבנות, אך אין בהם אפילו הוכחה אחת ליומרה של המנכ"לית שהטלוויזיה החינוכית היא המכשיר המרכזי לצמצום פערים בחברה הישראלית. הצעירים אומרים "נסחפת כאן", ולמבוגרים יותר כדאי להזכיר את האימרה: "הפטריוטיזם הוא מפלטו של הנבל".

 

ההיסטוריה מלמדת כי ארגונים שהוקמו למילוי משימות חברתיות, הופכים בהדרגה לארגונים שמשימתם היא הישרדות הארגון. נראה שזה המקרה של הטלוויזיה החינוכית בישראל. לכן, אולי נחליף את שמה בשם "הישרדות", ובא לציון גואל.

 

הכותב הוא מרצה בכיר לתקשורת במרכז הבינתחומי הרצליה

 

אז מי, באמת, צריך את החינוכית? / יפה ויגודסקי

לצד התמיכה החובקת שקיבלה החינוכית במאבקה על זכות קיומה, הוקפצו בימים האחרונים גם כל מיני אנשים שהתייצבו לימין פקידי האוצר. "תסגרו את החינוכית", הם אומרים, "מי צריך אותה". ירון לונדון תוקע את זה בפסקנות לא מנומקת באיזה דיון שלא נוגע לעניין. יריב בן-אליעזר, שלא פוסח על שום הזדמנות לאזכור הייחוס המשפחתי, מספר למה סבא שלו, דוד בן גוריון, היה בכלל נגד טלוויזיה, אבל הוא, הנכד, בסך הכל רק רוצה שהחינוכית תיעלם לנו מהחיים.

 

מעניין, בו בזמן שהנכד רוצה שהחינוכית תיעלם מהחינוכית, מצא אותו נכד, רק לפני מספר חודשים, את אותה "חינוכית" כמי שראוי להפיק איתה את התוכנית "המושבעים", העוסקת בסוגיות משפטיות, יחד עם ראש בית הספר לתקשורת במרכז הבינתחומי בהרצליה.

 

בסדר גמור. אנחנו, בחינוכית, מטיפים לסובלנות, לריבוי דעות, ולהקשבה אמיתית גם לקשוחים שביריבים. אבל לו היריב הזה היה טורח לצפות באחת מעשרות התוכניות שלנו, אלה שממלאות מדי יום את המסך, ולא רק לקרוא לחיסולן, הוא היה לומד אצלנו גם שדעה צריכה להיות מנומקת.

בן-אליעזר מצטט קטע ממאמר שכתבתי, ומסתער. אולי באמת רואים את התוכניות האלה, הוא כותב, אבל מי מדד את ההשפעה שלהן?

 

מי? אנחנו. בניית מערך תוכניות איננה מלאכה שנעשית כלאחר יד. בודקים את זה. עם מנהלים, מורים, הורים ותלמידים. מריצים שאלונים. משווים עם אוכלוסיות שלא צורכות את התוכניות.

למשל, כותבת ד"ר חנה פרל, מרכזת ראשית ללימודי מתמטיקה במשרד החינוך, על תוכנית ההגשה לבגרות במתמטיקה: "התוכנית מסייעת לתלמידים ולמורים גם במהלך ההוראה במשך שנת הלימודים. לאור המחסור במורים בעלי השכלה מתמטית אקדמית, התוכנית מסייעת לקדם את הידע המקצועי של התלמידים והמורים, בתחום התוכן ובתחום הדידקטי".

 

והנה קצת מספרים: לתוכניות ההכנה לבגרות במקצועות הליבה, אזרחות ולשון, יש רייטינג ממוצע של שלושה אחוזים וחצי, שהם 140 אלף צופים בכל אחת מהתוכניות.התוצאות העגומות של בחינות המיצב במתמטיקה הביאו אותנו ליצור תוכניות בתחום. התוצאה: ארבעה אחוזי רייטינג, שהם 160 אלף תלמידים שצפו בכל תוכנית.

 

העשרנו את העברית של העולים החדשים. כמה מהם השתמשו בשירות הזה? 120 אלף בכל תוכנית. נענינו לאתגר שהציב בפנינו דו"ח וילנאי על האלימות בבתי הספר. התוצאה: שלושה אחוזים רייטינג, 120 אלף ילדים. כמה מהם השאירו את האולר בבית? 100? 200?

 

המתקפה של הנכד על החינוכית מעוררת תהיות הנוגעות לשאר שיקוליו בתחום התקשורת, שבו הוא עוסק. מה, 140 אלף איש צופים בתוכנית מתמטיקה אגב לעיסת מסטיק וריקוד היפ-הופ? האם מול ביקוש כל כך ממוקד, כל כך עקבי, צריך בכלל למדוד את הצורך בתוכנית מסוג זה?

 

ועוד, ועוד, ועוד. הקניית ערכים דמוקרטיים, היסטוריה, מורשת ישראל, תולדות הערבים, גיאוגרפיה, מדע. לאלה מיתוספים סרטי איכות שמובאים הישר מהפסטיבלים הטובים בעולם, מוסיקה בעלת ערך, וסדרות דרמה עיליות שתחכומן ועושרן מונע מהן כניסה לערוצים המסחריים.

מאות אלפי אנשים צורכים מדי יום את תוכניות הטלוויזיה החינוכית. מדי יום ביומו. מאות אלפי תלמידים. בחישוב פשוט, של חלוקת התקציב הזעום של החינוכית במספר צרכניה, ההשקעה מסתכמת בשקלים בודדים לתלמיד. אין כל חלופה זולה או יעילה יותר. פשוט, אין. אז מי, מר בן-אליעזר, מי צריך את זה?

 

הם.

 

הכותבת היא מנכ"לית הטלוויזיה החינוכית