אל תתנו לפרופסור יולי תמיר להטעות אתכם. אנחנו לא באמת מדברים על פער של שלושה מיליון שקלים, שלא מאפשר ל-136 ילדים בעלי נכויות מורכבות, הלומדים בחינוך המיוחד, להיעזר בסייעות הצמודות החיוניות לשמירה על חייהם בבתי הספר.
במונחים של תקציבי משרדי הממשלה מדובר בגרושים. נכון, היה צורך גם בקיצוץ במשרד החינוך, אבל אם יולי תמיר ואנשי האגף לחינוך מיוחד במשרד החינוך היו רוצים, הכסף היה נמצא, בדיוק כפי שהוסדר בחקיקה תקציב המימון לזרם החינוך החרדי. המחלוקת בין משרד החינוך ובין ההורים והילדים השובתים קשה הרבה יותר מסכסוך על שקל פה או אגורה שם, ויושבת על פערים אידיאולוגים עמוקים.
כרופאה לימדו אותי שהגישה הפטרנליסטית לפיה המערכת או הרופא יודעים טוב יותר מכל אדם אחר, כולל האדם עצמו, מה טוב בשבילו פסה מהעולם. התפוגגות גישה זו באה לידי ביטוי בחקיקת חוק זכויות החולה המאפשר לחולה (ובמקרה של ילד חולה, להוריו), לקחת חלק פעיל בהחלטות לגבי הטיפול הרפואי בו. כשהתוודעתי למערכת החינוך בכלל, ולמערכת החינוך המיוחד בפרט, באמצעות ילדי, גיליתי לתדהמתי שהגישה הפטרנליסטית לא רק חיה ובועטת במשרד החינוך, אלא גם מטופחת ומוזנת על-ידי הגורמים קובעי המדיניות.
גורמים באגף לחינוך מיוחד מחזיקים בדעה לפיה ההורים אינם מסוגלים לפעול למען אוטונומיה ועצמאות של ילדם, והם נוטים להיות מגוננים יתר על המידה. לפיכך מתערב המשרד בשיקול דעתו של האפוטרופוס החוקי של הילד, וקובע עבור הילד מה טוב בשבילו, לעתים בניגוד ברור לדעת הוריו.
דוגמאות לכך ניתן למצוא למכביר בפרוטוקולים של ישיבות הועדה לבדיקת החינוך המיוחד בראש השופטת בדימוס דליה דורנר, לדוגמא דבריה של גב' סמדר מליחי, מפקחת ארצית על שילוב תלמידים עם צרכים מיוחדים בחינוך הרגיל, בישיבת הועדה השמינית: "יש פעמים שההורים אומרים – אנחנו רוצים רק סייעת, את כל שאר התמיכות הילד יקבל במסגרת הביתית. אנחנו טוענים שגם אם הילד מקבל רק סייעת, יש מקום לתמוך בו בתמיכת שעות, באמצעות שעות ההוראה ואנחנו מתעקשים על זה, גם אם ההורים לא מסכימים". קולם של ההורים, וגרוע מכך, קולו של הילד אם הוא עומד על דעתו, אינו נשמע.
כשהגיע ה-1 בספטמבר לפני שנתיים ולבתי בת הארבע אז, שזקוקה לסייעת צמודה בחינוך הרגיל עקב נכות פיזית, לא היתה סייעת, נאמר לי על-ידי אישיות בכירה ביותר באגף לחינוך מיוחד שאני אמא מסרסת שלא מחנכת את בתה לעצמאות. למותר לציין שפרטי השיחה זכורים לי לפרטי פרטים, מכיוון שהייתי כל כך המומה מהתגובה לה זכיתי, מאשה המגדירה עצמה כמומחית בתחום. כשטענתי שבתי לא מסוגלת להגיע ממקום למקום בלי עזרה פיזית של הסייעת, ענתה לי הגברת מבלי להתבלבל - "ואיך היא תלמד אם כל הזמן יעזרו לה"? (אולי צפתה שתשתמש בהעתקה ממקום למקום באמצעות אבקה, כמו בספרי הארי פוטר...)
זה טוב ויפה לדבר על עצמאות ואוטונומיה. זו שאיפתו של כל הורה – לאפשר לילדו להתקיים בכבוד וללא תלות בזולת גם אחרי לכתו של ההורה מן העולם. אולם, במקרים של נכות פיזית או קוגניטיבית קשה, לא תמיד יכול הדבר לבוא לידי ביטוי. אם ילד עלול להיחנק בזמן אכילה מכיוון שאינו מסוגל ללעוס את המזון כהלכה, ולפיכך הוא זקוק להשגחה מתמדת, אין מקום לדבר על עצמאות בנקודה זו. אם ילד אינו מסוגל להפשיל את מכנסיו כדי לעשות את צרכיו ואין אפשרות ללמדו דרכים אחרות, הרי שלא ניתן לדבר על חינוך לעצמאות בתחום זה.
נטילת הסיוע הצמוד מתלמידים אלו, והחלפתו בסבב של אנשים שיעבדו על-פי שעות, עומד בניגוד לעקרון כבוד האדם וחירותו, בו מתהדר האגף לחינוך מיוחד במסמכיו הרשמיים. אם מנהלת האגף לחינוך מיוחד, אשר כבודה במקומה מונח, היתה יושבת חלילה בכיסא גלגלים והיתה תלויה בזולת לעשיית צרכיה, אני משוכנעת שלא היתה מעוניינת שחמישה אנשים שונים יחזו במבושיה בסבב, והיתה מעדיפה שאדם אחד שרכשה את אמונו יהיה אמון על העזרה. כנ"ל לגבי אותם ילדים, ויסלח לי הקורא על הבוטות.
לאותם 136 ילדים מדוברים אישורים רפואיים מהרופא המטפל, ובחלק מהמקרים גם מרופא בית הספר, על הצורך בהשגחה צמודה עקב סכנת חיים. במהלך השנה האחרונה היו מספר תאונות קשות שנגרמו עקב העדר סייעות בבתי הספר לילדים אלו וענייניהם עומדים ותלויים בבתי משפט. בדיוני ועדת דורנר נאמר במפורש על-ידי כבוד השופטת שיש צורך באינסטנציית ערעור רפואית שתקבע ותסייע לחריגים אלו.
למותר לציין שהפסקת פעולת הסייעות (וזה לא משנה אם התפקיד הוגדר או לא הוגדר בחוזר מנכ"ל מלפני 10 שנים, העובדה היא שנוהג זה היה קיים משך שנים והופסק באחת, ולא ברורה הדחיפות בביטולו ללא התראה או הערכות מראש), נעשתה מבלי ליצור גוף ערר שכזה.
האפשרות היחידה שעמדה בפני ההורים המותשים הייתה פניה לבית המשפט, וכרגיל במערכת המשפט העמוסה שלנו, הדיונים בנושא מתארכים ומתארכים ופתרון אין. בינתיים הילדים סובלים וחלקם אינם יכולים לבקר בבית הספר. ומה עושה בנידון משרד החינוך? מגיש נגד הוריהם תלונות על הפרת חוק חינוך חובה.
מכל ההתנהלות שהבאתי לעיל, לא ברור לי כיצד כבוד השרה יולי תמיר, שמחשיבה עצמה כאישה פמיניסטית, אם לילדים, המחזיקה בדעות ליברליות, שהביאה קולות אלקטורליים רבים למפלגת העבודה דווקא משום שהיתה מועמדת לתפקיד שרת החינוך, מרשה לעצמה לתמוך בגישה אידאולוגית פטרנליסטית וארכאית כל כך, אותה מובילים קובעי המדיניות באגף לחינוך מיוחד.
ההורים של אותם מאה שלושים וששה ילדים עורכים כבר שבוע ימים משמרות מחאה מול ביתה של השרה בתל-אביב, ולא זוכים מצדה לשום התייחסות או מחווה של רצון טוב. אין ספק כי התנהגותה של השרה גורמת לפגיעה קשה בתדמיתה, ויוצרת רושם שיולי תמיר השאירה את לבה מחוץ לכתלי משרד החינוך. אחרת לא ניתן להבין כיצד מכתבים אישיים שמוענו אליה ושנכתבו בידי שני ילדים נכים המבקשים שיחזירו להם את הסייעות האישיות, ושפורסמו בידיעות אחרונות, לא זכו למענה.
טוב תעשה כבוד השרה אם תרד מהעץ הגבוה עליו טיפסה ותכנס ועדת ערר עם גורמים רפואיים בלתי-תלויים שיבדקו את הילדים ואת החומר הרפואי, ועל סמך החלטותיה תחזיר לילדים את הסייעות על-פי צורך, עוד לפני ה-1 בספטמבר. ועדת דורנר יושבת על המדוכה ועתידה לפרסם את מסקנותיה בקרוב. ירידה מהירה מהאילן הגבוה בו נתלתה כעת שרת החינוך היא חיונית להצלת כבודה האישי של השרה, שהתנהלותה הכושלת בעת שביתת המורים הממושכת ושביתת האוניברסיטאות הנה בלתי נשכחת, ומהווה תמרור אזהרה לכל בוחר.
שרון אילון היא רופאת שיניים, מאמנת להישגיות אישית ואם לילדה נכה בת שש המשולבת במערכת החינוך הרגילה.