לפעמים החגיגה נגמרת: רגעים בלתי נשכחים מבייג'ינג
יומן מסע מקוצר שעובר דרך זאבי (המחיש את ההבדל בין מזרח למערב), פלפס (נראה כמעט אנושי מהיציע), מתנדבת סינית (אחת מתוך מיליארד), המדליה של צוברי (איפה היינו?) וטקס הנעילה (בכלל לא נראה ארוך מכאן)
לא מעט רגעים גדולים סיפקה אולימפיאדת בייג'ינג 2008. מההישג המדהים של מייקל פלפס, דרך שיאיו של אוסיין בולט וגמר הכדורסל הבלתי נשכח בין ארצות הברית וספרד ועד המדליה של שחר צוברי. בחלקם נכחנו, על חלקם שמענו והיינו שותפים לרגעים נוספים, שאולי לא יהיו רבי משמעות לאף אחד אחר חוץ מאיתנו. יומן מסע מקוצר.
אריק זאבי וקייג'י סוזוקי נפרדים מהאולימפיאדה
שניים מהג'ודאים הפייבוריטים לזכייה בזהב סיימו את הדרך שלהם בבייג'ינג כבר בשלבים המוקדמים, וכמעט בו זמנית. לקייג'י סוזוקי, האלוף האולימפי מאתונה, חיכתה התקשורת היפנית בשקט מופתי, וכשהאל המודח הגיע, אחרי שעה ארוכה, אף אחד לא צייץ. כולם האזינו בדממה לדברי הענק השקט והביטו בעצב בדמעותיו.
לאריק זאבי, המדליסט החמישי בתולדות המדינה, חיכתה התקשורת הישראלית כשהיא מתרעמת כל רגע על זמן ההמתנה הארוך. זאבי, שאף בכה לפני ובמהלך הראיונות, יצא מחדר ההלבשה אחרי שעה וחצי, ופגש את עשרות המיקרופונים שמחכים לשמוע אם הוא כבר תולה את החגורה. השוני בין מזרח למערב לא היה מעולם גדול יותר.
הדמעות של פלפס
מיציע העיתונאים בבריכת השחייה המדהימה, 'קוביית המים', מייקל פלפס נראה קטן, אנושי כמעט. עד שהוא קופץ למים, עד שהוא מבהיר שאין אף אחד מלבדו. אחרי מדליות הזהב הראשונות שלקח, פלפס לא התרגש יותר מדי.
אחרי מדליית הזהב הרביעית, לאחר שהפך לספורטאי המעוטר בכל הזמנים, זה כבר נראה אחרת. האמריקני עלה לפודיום ובכל נים ונים בגופו ניכר כי הוא מתרגש. הדמעות שהחלו להיקוות לו בעיניים, מהמדליה הזו ועד השמינית והאחרונה, הבהירו כי הוא אנושי, והפעם באמת.
הנסיעה באוטובוס שלא תישכח לעולם
מבוגרים מאיתנו, בארצות הברית, מכירים בעל פה את התשובה לשאלה: "איפה היית כשרצחו את קנדי?". אצלנו בארץ, כולנו זוכרים "איפה היינו כששמענו על רצח ראש הממשלה יצחק רבין". אחרי בייג'ינג 2008, נזכור לעד את התשובה לשאלה "איפה היית כששחר צוברי לקח ארד". לא שאנו מייחסים לאירוע המשמח הזה חשיבות היסטורית כמו שני המקרים הטרגיים שקדמו לו.
וברור גם שההישג של צוברי אולי לא מרגש כמו הזהב היחיד של ישראל אי פעם, אותו הביא גל פרידמן באתונה 2004. אבל בכל זאת, זו המדליה היחידה שלנו באולימפיאדה אותה זכינו לסקר ולחגוג מקרוב. 17 יום רדפנו אחרי ספורטאים ישראלים וזרים, בנסיון לראות ולתפוס כל מה שזז וליהנות מכל רגע באירוע המדהים הזה שנקרא המשחקים האולימפיים. אבל לעולם נזכור את הרגע בו הגיע ה-SMS מחברנו מאתר הוועד האולימפי, אורן אהרוני: "יש מדליה. צוברי לקח ארד". איפה היינו? באוטובוס. לא בדרך לצ'ינגדאו, אלא בדרך לסיקור תחרות של ישראלי אחר. יהיה מה לספר לנכדים.
המתנדבת שהפכה לאוהדת ארגנטינה
1.3 מיליארד סינים חיים במדינה המאוכלסת בעולם. פתגם עתיק אומר כי מיליארד סינים לא טועים, אבל במקרה הזה אפשר להגיד שמתנדבת אחת לא טועה. המון מתנדבות נחמדות וחמודות תרמו את חלקן להצלחת האולימפיאדה הזו. אנחנו לא נשכח הרבה מהן, אבל אחת במיוחד.
בשבת היא ראתה אותי (מ.ש.) עם החולצה של ארגנטינה בגמר הכדורגל מול ניגריה ובסיום אמרה את השם שעל גב החולצה 'מסי', חייכה (כרגיל, כמו כל המתנדבות) ואמרה: "congratulations", אחרי שראתה כמה חגגתי את מדליית הזהב התכולה-לבנה. נפרדנו בהיי-פייב. יממה וחצי מאוחר יותר, בכניסה לטקס הסיום, שוב ב'קן הציפור', בעת שחיפשתי את מושבי, לפתע שמעתי מאחור סינית נחמדה אומרת: "היי, אר-גנ-טי-נה". באותו רגע הבנתי שרק בשבילה היה שווה לבוא לאולימפיאדה. גם חמודה, גם מתוקה ובסוף גם אוהדת ארגנטינה. מה צריך יותר מזה?
טקס הסיום
דרך הטלוויזיה המתווכת נראים לעיתים טקסי הסיום של המשחקים האולימפיים כמסטיק שלא נגמר, כחובה הכרחית ל'פיניש' של האירוע הענק הזה. באיצטדיון,
לפחות בזה של בייג'ינג, זה נראה אחרת לגמרי. אחרי 17 יום של ריצות אחרי ספורטאים ישראלים וענפים הזויים (יותר או פחות), הטקס המסכם ביום הנעילה הוא סוג של קתרזיס, סוג של פרידה ממקום אליו לא נשוב יותר.
עשרות אלפי הצופים המדליקים לפידי פלסטיק, אלפי הסינים המתרוצצים מנקודה לנקודה על המשטח ב'קן הציפור', מאות המתנדבים שמברכים ב'ני האו' (שלום) בכניסה וב'בה-ביי' (ביי...) ביציאה - את כולם כבר לא נפגוש. העצב (על הסוף) והשמחה (על היותנו חלק מזה) מתחברים להם יחדיו.