ילד הולך לאיבוד. גם בבית

"הורים במשפחות גדולות לא יכולים אף פעם להיות בטוחים שזכרו להסתכל על כל ילד היום ולראות האם פניו כתמול שלשום או שנפלו פניו, ולמה. ואם הם גם עובדים לפרנסתם, ויש להם חברים וזוגיות - משהו נפגע". יעל משאלי, אם לשבעה, על משימה (לכאורה) בלתי אפשרית

הדיון על ילדים שהולכים לאיבוד במשפחות ברוכות ילדים לא צריך להיות דיון עונתי. לא רק בקיץ, לא רק בפארק הירדן ולא ח"ו במכונית קטלנית. במשפחות גדולות ילדים עלולים ללכת לאיבוד גם בבית, כשההורים בחדר השני עסוקים בילדים אחרים.

 

ניקח לדוגמא משפחה אחת שאני מכירה באופן אישי ויש בה רק שבעה ילדים. המשימות העומדות בפני המשפחה הזאת רק בחודשיים של החופש הגדול ועד סוף השבוע הראשון של ספטמבר, הן משימות לכאורה בלתי אפשריות לזוג אחד של הורים סבירים... וזו רק עונה אחת מתוך ארבע, בכל שנה, במשפחה אחת מיני רבות במגזר המשפחות הצפופות.

 

ובכן, הקיץ באותה המשפחה הילדה הצעירה (השביעית) עולה לכתה א', החמישי עולה לכתה ז' (חטיבת ביניים), הרביעי מתרוצץ מגיבוש חובלים לימי סיירות שונות ומשונות, השלישי מראשית אוגוסט טירון בגבעתי, והשנייה מתחתנת בסוף השבוע הראשון של ספטמבר.

 

מכיתה א' - עד הביצה

הורים לא היסטריים במיוחד ולא משקיענים יוצאי דופן, סתם הורים, עוברים עם השביעית את כל ההכנות הדרושות לכתה א'. בדיקות בטיפת חלב, בדיקות עיניים, אבחון של קלינאית תקשורת ומרפאה בעיסוק, טיפולים מכינים לפי הצורך (מתברר כמעט תמיד שיש צורך, מה שמצריך שמונה עשרה מפגשים בשני העניינים הנ"ל, כי אחרת הילדה תיכנס לכתה א' כבר בפיגור משמעותי לעומת שאר הגאונים), מפגש עם המורה והיכתה, בדיקת עיניים (מיקוד ראייה לקוי יכול להכשיל את הסטודנט הצעיר והאינטלגנט ולחרוץ את גורלו לנצח!), והורים שלא יכולים לקחת סיכון משנעים את הילדה גם לעשרה שיעורי טרום קריאה. על כל צרה שלא תבוא (אי אפשר להיכנס היום לכיתה א' בלי לדעת קמץ ופתח. לפחות!!!). וחוג שחיה אחד גם. זו הזנחה נוראית שעד גיל שש לא הספיקו.

 

לקראת חטיבת הביניים (ישיבת בני-עקיבא בנחלים) אין תכונה מיוחדת מצד ההורים. רק לראות שהילד לא דואג ולא חושש יותר מדי (מה נקרא יותר מדי? ואיך אפשר לדעת?). מסגרת חדשה, ילדים חדשים זה סוג של לחץ שאין לזלזל בו.

 

גיבוש חובלים גורר בעקבותיו דחיית גיוס מעצבנת של שלושה חודשים וההורים הופכים יצירתיים עם החייל הפוטנציאלי בפקסים הנשלחים ללשכת הגיוס במטרה לבטל את רוע הגזירה. מה הילד יעשה חצי שנה עד הגיוס?

 

טירונות בגבעתי קשה להורים מאוד. הם שומעים בטלפון את הילד צוחק בימים הראשונים כשהוא תורן כתה, מנסים להבין מיהו הסרס"פ ולמה הוא נותן לבן שלהם "מצב שתיים" ומגייסים את כל האידיאולוגיה הציונית והאופטימית והאוהבת בשעות הת"ש בלילה לפני שהם קורסים למיטה, ושנתם דווקא נודדת בערב בו הם שומעים בקולו של הבן שהאסימון ירד לו. זו לא קייטנה.

 

וזו שמתחתנת עוד עשרה ימים סיימה בדיוק שנה ב' בבי"ס לקולנוע "מעלה", והלוקיישן של סרט הגמר נדפק לה ברגע האחרון... מה יותר הגיוני מזה שבית הוריה יהפוך לזירת הפקה למשך שני לילות? על מה בסך הכל מדובר? וטקס החינה, ושבת חתן-כלה, ושבע-ברכות... ועוד שתי אחייניות חוגגות בת-מצווה, ושני אחיינים מתחתנים.

 

ועוד לא דיברנו על השישי שסתם עולה לכתה ה' בבית הספר המוכר לו, ועל הבכורה שמסיימת את הסטאז' במשרד עורכי דין גדול ומתלבטת לגבי ההמשך, ובין לבין משתעשעת בסצנת הדייטים הסרוגה (והסרוגה לשעבר)...

 

שכחנו מישהו?

והמשפחה הזו יצאה כמו כל שנה לחופשה בצפון, ראתה סרטי ילדים, שחתה בין מדוזות בים, והזיעה כהוגן כמו כולם. ואף פעם לא שכחה אף אחד בשום מקום. אולי רק בבית.

 

כי הורים במשפחות גדולות לא יכולים אף פעם להיות בטוחים שהם זכרו להסתכל על כל ילד היום ולראות האם פניו כתמול שלשום או שנפלו פניו, ולמה. ולעולם אי אפשר לפטפט קלות עם כל אחד על כל מה שעובר עליו, ותשומת הלב בין כל הדברים שצריך היא מינימלית, ואם ההורים גם עובדים לפרנסתם, ויש להם חברים ויש להם גם זוגיות אחרי כל הנ"ל.... משהו נפגע.

 

אז מה השורה התחתונה? במשפחות גדולות יותר קל לילדים ללכת לאיבוד, גם בבית. אי אפשר להתכחש לאפשרות הזאת ביושר, אלא שאם אנחנו לא מדברים על הקצוות המזניחות ממש, יש במשפחות גדולות המון פיצויים (תחשבו שוב על המשפחה הנ"ל) שווים, הורים ממילא יכולים וצריכים לעשות רק כמיטב יכולתם, וכל הטוקבקים שלהלן כבר יסבירו לכם כמה זה עדיף על ילדים יחידים עם כלב וחתול כשההורים תקועים במשרד עד אמצע הלילה.