בספר הבישולים היהודי יש מתכון אחד פשוט לשעת דחק: בכל פעם שרוצים לבשל פרובוקציה ואין כלום במקרר, ואין אפילו דקה אחת של פנאי להשקיע באיזה מנה מורכבת (והאמת, גם אין כל כך חשק לחשוב), מפשירים מנה אחת של היטלר או שואה, מחממים טוב טוב ומגישים לתקשורת רותח. מכיוון שמדונה היא עכשיו יהודיה לכל דבר, זה היה רק עניין של זמן עד שהיא תיחשף לתחביב היהודי הכשר הזה.
מדונה אולי נתפסת בעיני עצמה בתור האיש הפלאי מהמבחנים בפיזיקה, זה שמתעקש לפעול נגד כוחות הגרביטציה, אבל כמו כל עצם רגיל בתכלית, היא מגבירה את מהירות הנפילה שלה ככל שעובר הזמן. אפשר לראות את זה קורה בסיבוב ההופעות החדש שלה, אליו היא הגיעה שדופה באופן מחריד, ומשופעת במשנה פוליטית סדורה, לפיה ג'ון מקיין, מוגבי הצורר הזימבאבווי והיטלר שייכים לאותה קבוצה, ומולם, בפינה השניה של המגרש, ניצבים ג'ון לנון ומהאטמה גנדי עם לא פחות מאל גור ואובאמה.
מדענים (אם כבר אז כבר) אומרים שהמוח הוא כמו שריר. שכדי להישאר צלולים גם בגיל מבוגר רצוי להמשיך וללמוד, לקלוט מידע ולעבד אותו. המוח זקוק לזה כמו שריר לאימון אירובי, כדי לשמר את היכולות שלו ולא להתנוון. מדונה אוהבת לעשות אירובי. היא גם אוהבת לא להתנוון. לקראת המופע החדש שלה היא עשתה הרבה אירובי, אבל כנראה שהיא לא נעצרה במוח.
אל תבינו אותי לא נכון, אני לא חושבת שבגיל 50 (מזל טוב, מדונה!) נשים או גברים צריכים לשים את העצמי הנועז והבוטה שלהם בצד ולהתמתן. אבל אצל מדונה, נדמה שתופעת הלוואי העצובה של הגיל שלה מתחילה להרים את ראשה המכוער - היאחזות. מדונה נאחזת בהגדרה התדמיתית שלה, שמתבססת בעיקר על לבנת אנרגיה אחת משוכפלת, כמו שאומרים ברובוטריקית: פרובוקציה כקובעת טרנד.
כל הקריירה שלה עוברת שם. זה התחיל מסקס, ואחר כך המשיך גם לפוליטיקה (עד לשנה האחרונה ישב בתא הכבוד על השיפוד מיסטר ג'ורג' בוש), וזה כמעט תמיד עבד. "כמו בתולה", "אבא אל תטיף", ישו השחור, הספר "סקס", חזיות מחודדות, אימוץ, אסתר.
ובפרובוקציה כמו בפרובוקציה – כל הזמן צריך להעלות את הסף. אז מה תעשה נערה חומרנית שכבר הגיעה לגיל 50 אבל עדיין רוצה לשמור על מתח גבוה
בתקשורת? נכון. עולה על הבמה במפשעות מגויידות, ומשווה את המועמד הרפובליקני לנשיאות, כנראה שליחו של השטן עלי אדמות, למישהו נורא רע. ומי הכי רע? נכון, היטלר.
חבל לי על מדונה. היא לא צריכה שאני, הקטנה, תצטער עליה כמובן, אבל חבל לי כי היא מסמלת משהו מהנעורים של כולנו, ועצוב לי לראות את הנעורים האלה מתמוססים בכזה חוסר חן והעדר מודעות. פרובוקציות עובדות כל עוד הן באמת מחדשות משהו. מדונה תמיד ידעה להביא זווית חדשה, מרעננת.
יכול להיות שהיא עדיין יכולה, אבל היא מתעקשת לדבוק במתכון הישן והמוכר של העוגיות הדביקות והמתוקות שהיא נהגה להגיש למעריצים שלה. היא כבר לא מנסה להיות צעד אחד לפני כולנו, היא מנסה ללכת אחורה, עשרים שנה אחורה, ובשביל זה כבר יש לנו את ערוץ 1. אולי היא קראה על זה משהו בקבאלללה. קבאללה יסתור.