אני יודע איך לעשות אותך מאושרת
למה שפינוזה היסס לייעץ לעוזרת הבית שלו כיצד להיות מאושרת? האושר היה בזמנו מצרך בלעדי של החוגים הגבוהים. היום אין מי שלא יודע לתת עצות אושר. כתב עת מדעי חוקר את הנושא. מרוב עצות כבר לא רואים את האושר?
מספרים על שפינוזה שהתחמק מלתת עצות בענייני אושר לעוזרת הבית שלו, אשה פשוטה, חסרת השכלה, שאולי לא ידעה אפילו לקרוא. סיפור תמוה לכאורה. שפינוזה הרבה ללמוד ולכתוב, בין היתר גם בנושאים שמתחברים לאושר, אבל הוא היסס לתרום מידיעותיו ותובנותיו לאשה שהרגישה צורך לקבל ממנו עצות. שפינוזה חשש, על פי הסיפור, שעוזרת הבית לא מסוגלת להבין את תורתו וייעץ לה להמשיך ולהאמין באלוהים שהוא מאמינה בו.
אבל, מי אמר שמבקשי העצות חייבים להבין את הידע הנרחב של נותני העצות? נהגים לא חייבים להבין במכניקה כדי להישמע לעצות של מוסכניק, וחולים יכולים להישמע להוראות הרופאים בלי להבין ברפואה. מה היה קורה לשפינוזה אם היה אומר לעוזרת הבית שתצא לטייל בטבע אם היא רוצה להתמזג עם אלוהים, שהוא לדעתו הטבע? היא לא צריכה להבין את התורה שלו כדי להרגיש טוב בטבע. למרות זאת, לפי הסיפור, שפינוזה נזהר שלא לערב את האשה הפשוטה בעניינים של אושר אמיתי.
הפילוסופים, אולי היועצים הראשונים לחיי אושר, ובכל מקרה המומחים לאושר לאורך ההיסטוריה, הרחיקו, במודע או שלא במודע, את רוב העם מהאושר. לא תמיד הבינו אותם, לא תמיד הם נראו רלוונטיים, לא תמיד היה זמן לעם להתמסר לעצותיהם, ולא תמיד אותן עצות החזיקו מעמד מעבר לספרים שכתבו אותם הוגי דעות.
מצב של עצות סתמיות, מעצבנות בשבלוניות שלהן
היום זה שונה. מי לא נותן היום עצות לאושר? העצה לאושר נהפכה היום אפילו לעיסוקם של טיפשים שמוזגים שמן בתוך כוס זכוכית גדולה ובוחשים ולומדים על האושר לפי הבועות. אושר נראה היום דומה יותר למצב של עצות סתמיות, מעצבנות בשבלוניות שלהן וברמת הקיטש, עד שנדמה לפעמים שהאושר האמיתי הוא להפנות גב אל רוב המומחים האלה, שבסך הכל למדו לפטפט במיומנות מרשימה מילים חסרות משמעות.
כתב העת המדעי Journal of Happiness Studies מקדיש את גיליון ספטמבר לנושא של עצות אושר. רשימה זו נכתבה לאור מאמרים שונים שמתפרסמים באותו גיליון. ניתן לקרוא את כולם אונליין.
מהי למשל תרומתן האמיתית היום של העצות לאושר? אחד המאמרים בגיליון מנתח 57 רבי מכר של ספרי עצות שפורסמו בהולנד, ומגיע למסקנה שלמרות קלישותם של רבים מהספרים האלה, טוב שהם קיימים. יש עצות טובות ויש עצות רעות, יש עצות מטופשות וסכמטיות ויש עצות חכמות ומושקעות, ולעתים קשה לדעת מתי העצות הן כאלו ומתי הן כאלו, אבל, ככלל, הספרים על האושר יוצרים דינמיקה חיובית של מודעות עצמית. הציבור ער יותר לצורך בהעצמה אישית, בשיפור יחסים אישיים ובהתמודדות במצבי לחץ ועם שאלות של זהות.
מאמר אחר בודק את הקשר בין אושר לאריכות חיים. המאמר ניתח 30 מחקרים בנושא והגיע למסקנה חד משמעית: האושר לא מאריך את חייהם של אנשים חולים, אבל הוא כן מאריך את חייהם של אנשים בריאים. האושר לא מרפא מחלות, אלא מצליח למנוע מחלות. הקשר של האושר לאורך החיים נמצא דומה לקשר בין התנזרות מעישון סיגריות לאריכות חיים.
תרגיל באושר, מתאים גם לעם הפשוט (צילום: Index Open)
אבל, אי אפשר בלי דילמה: סטודנט לרפואה (סיפור אמיתי) שרוב הגברים במשפחתו מתים מהתקף לב בגיל מוקדם יחסית, למד בלימודי הרפואה שלו שקיים גן של התקפי לב בגיל מוקדם ושאפשר לאתר את הגן הזה בגיל צעיר וכך להיזהר מצורת חיים שעלולה לעלות לו בחייו. הסטודנט התלבט אם לעבור את הבדיקה. אם יתברר שיש לו את הגן המסוים, הוא אולי יצליח לדחות את גיל ההתקף הראשון ובכך להאריך את חייו, אבל ייאלץ לחיות בצעירותו עם אורח חיים של אדם זקן ולא יהיה מאושר, עובדה שעלולה לקצר את חייו.
אושר אליטיסטי ואושר עממי
עצות לאושר היו בימים קדומים בעיקר נחלתם של אנשי המעמדות העליונים, כמו בתרבות הסינית העתיקה. היה לאצילים הסינים מספיק זמן פנוי כדי לחשוב שהם לא מאושרים, והיה להם די כסף לממן מאמנים אישיים לאושר – הפילוסופים. הפילוסופיה הסינית העתיקה (החל מ-2500 לפנה"ס) הציעה שלוש אסכולות של עצות שלא עניינו את העם הפשוט: קונפוציוניזם, טאואיזם ובודהיזם. הקונפוציוניזם חיפש את האושר בערכים מוסריים, כמו חברות, משפחה, אחריות, נטילת חובות, לימוד, סובלנות והגות. הטאואיזם, מהצד השני, חיפש את האושר באיזון בין העצמי לאחרים ובין העצמי לטבע, ולצורך זה הוא המליץ דווקא לוותר על הקשרים החברתיים ואפילו על רגשות נעימים. כך או כך, איפה העצות האליטיסטיות האלה לאושר ואיפה העם הפשוט שנאבק על לחמו.
אפיקורוס היווני (341-271 לפנה"ס), לעומת זאת, הציע כללים שיכולים להתאים לכולם. האושר היה מבחינתו להרגיש טוב, או, במילים אחרות - היעדרו של הכאב. העצות שלו היו, בהתאם לכך, להפחית את הכאב ולהגביר את ההנאה. היו לו לצורך זה ארבע כללים קלים למימוש: לא לפחד מאלוהים, לא לפחד מהמוות (המוות לא רלוונטי לחיים, וכמובן שלא למתים), להשיג את הטוב (משימה קלה לדעתו, שכן בסך הכל יש ללכת אחרי הרצון, אם כי מתוך שיקול דעת מסוים) וללמוד לחיות עם הכאב (עוד משימה קלה, כי מתרגלים לכאב כרוני, וכאב חד חולף בדרך כלל).
שופנהאואר, פילוסוף גרמני (1788-1860) התחיל אליטיסטי אבל הגיע לעצה עממית ביותר. הוא לא חיפש את האושר (רק החוגים הגבוהים יכלו להרשות לעצמם להצדיק את היעדרו של האושר). אם הוא מצא טיפת אושר, הוא מצא אותה בפסימיזם שנראה תואם את חייהם הקשים של דלת העם. תחושת האושר יכולה להימצא במינימום הסבל. מתוך הבנה שאין אושר, יש לבקש מה שפחות, ואז ליהנות מהמעט הזה. זה בערך אורח החיים של דלת העם. הבקשות הרבות מהחיים היו בעיקר עניינם של החברה הגבוהה.
לכולם יש כלים למצוא את עצמם
העצות המודרניות מתאימות כבר לכולם, עניים ועשירים כאחד, ובכך הן עונות לבעיות בחיים של תרבות המערב השבעה. האושר הוא באדם עצמו. האדם צריך לעזור לעצמו, לממש את עצמו ולהבין את עצמו. כולם יכולים. לכולם יש את עצמם, ולכולם יש את הכלים למצוא את עצמם. חשיבה חיובית, למשל, אינה דורשת כסף, גם לא הרבה זמן פנוי.
הבעיה עם העצות המודרניות היא שכל אחד יכול לדקלם אותן. הן היו לסיסמאות שאנשים טובים מנסים להימנע מהן. אולי הן יוצרות דינמיקה חיובית, אבל אנשים טובים יכולים להיכנס לדיכאון כשהם שומעים אותן בכל מקום ורואים אותן על כל מדף של ספרים.