אולי זה ייאוש מפוליטיקה ומפוליטיקאים שמתחלפים בשרשרת מבלי להותיר רושם, אולי זה האקלים המתחמם ששורף תאי מוח, אולי זה אובדן האמונה בצדקת הדרך שהיתה פעם לציונות - אבל עובדה היא שבשנים האחרונות אנו הופכים ממדינה שעניינה בחיים למדינה שמקדישה משאבים ותשומת לב למוות.
מפכ"ל המשטרה מבטיח להזיז כל אבן בתחתית הירקון עד שהפעוטה רוז תובא לקבר ישראל. הדרך לקבר עלולה לעלות מיליוני שקלים, ואולי גם תפגע בבריאותם של צוללנים, שהרי הירקון איננו אגם אלפיני צלול. בסוף הדרך, כבר ידוע, מחכה רק גופה שלא תחזור לחיים עד לתחיית המתים. בכל זאת, מדינה שלמה עוצרת נשימתה, ומחכה לקתרזיס אשר יגיע כאשר בשארית כוחותיו יעלה צוללן מהנחל הבוצי עם מזוודה ובה שרידי עצמות מרוסקות.
שרידים דומים עצרו את נשימתנו בחודש שעבר בעסקת חילופי השבויים עם חיזבאללה. שם אמנם לא היתה עלות כספית – אבל שמחנו לתת מחבלים חיים, שיש להם פוטנציאל לחזור לסורם, תמורת גוויות קרות, שימתינו לאחרית הימים.
האובססיה שיש לנו עם מי שמת עוברת גם למי שעוד לא נולד: ישראל נמצאת במקום הראשון בעולם בהשקעה בטיפולי פוריות. רק כאן מוכנה המדינה לממן בנדיבות טיפולי הפריה יקרים במשך שנים - ולא לתינוק אחד בלבד אלא גם לשניים. סטטיסטית, אגב, מרבית הטיפולים נכשלים, וההשקעה יורדת לטמיון.
דווקא לאנשים חולים שעדיין בחיים, ואולי עוד יכולים להבריא, אנחנו דואגים פחות: לכן, תרופות מאריכות חיים נשארות מחוץ לסל הבריאות; לכן, אין גבול כספי להשתתפות המדינה במימון טיפולי פוריות אבל יש בהחלט גבול להשתתפות במימון השתלות איברים שמצילות חיים. בשביל שנדאג מכל הלב ובלי חשבון, אנחנו אומרים לחולים בקריצה מורבידית, כדאי שתמותו או שתחזרו להיות עוברים.
מעבר לסדר עדיפויות מעוות מבחינה תקציבית, מבטא פולחן המוות והילודה על חשבון החיים אינדיקציה לחברה שאיבדה את עמוד השדרה שלה ומוכנה לאבד את עצמה לדעת כאן ועכשיו לטובת מי שכבר לא יחזור ולטובת מי שעוד לא בא (וספק אם יבוא). התקשורת מעצימה את הפולחן הזה, מאחר והיא מדווחת באינטנסיביות ובהתרגשות על חיפושי גופות, החזרת חללים, לוויות ולידות - ומדווחת בלקוניות וללא התלהבות על חולים קשי יום שמחכים לתרופה שתציל את חייהם. הטקסיות של המוות מצטלמת טוב יותר מחייהם הקשים של החולים.
כדאי שנשאל את עצמנו איך יוצאים מהאובססיה וחוזרים לחיים; איך הופכים את ישראל למקום שנעים לחיות בו ולא רק ארץ שיפה למות בה. בשביל התחלה – כדאי שנפסיק לחפש גוויות בירקון ובמקום זה ננקה את הנחל המזוהם.
הכותב הוא מרצה בכיר לתקשורת במכללת עמק יזרעאל