למה היא לא התרשמה כלל מהמכשיר הקסום?

היא בטח הלכה לאיבוד בקניון, החמודה המסכנה שלי. אני מהרהר לעצמי, תוך כדי שאני דבוק לחלון ראווה של חנות מחשבים ובה לנגד עיניי צג צבעוני מרצד ובתוכו שתי דמויות מצוירות נאבקות זו בזו עד מותן הווירטואלי שנראה ריאליסטי עד מאוד

"אוקיי, זאת ישיבת חרום", בקע קול גדול מאמצע תוהו ובוהו. "זו פעם רביעית שאנחנו יוצרים אותו, ותוך משך זמן של 20 שנה הוא הורס את כל העולם".

 

"ובכן כבודו, הרעיון של ליצור אותו בצלמך פשוט עושה אותו חזק מדי, תוך שנתיים הוא עובר מכלי אבן לשימוש במכשירי רדיו ומשם לנשק גרעיני, חייבים למצוא איזה משהו שיאט אותו קצת", עונה קול קטן יותר.

 

"טוב ניסינו כבר את המודל של חווה, בשלב מסוים היא פשוט התחילה לחקות אותו, חבל, הם היו חמודים מאוד בשנה הראשונה", משיב הקול הגדול.

 

"אני חושב שיש לי רעיון כבודו, מה אם נצליח להשאיר בו את הילדותיות שלו?" אומר הקול הקטן יותר.

 

"הממ... זה ייתן לנו פור קטן, עד שנצליח להוציא את הגרסה הבאה", הרהר הקול הגדול, "טוב. בואו ננסה את זה".

 

החמודה הלכה לאיבוד בקניון. מסכנה, אני מהרהר לעצמי, תוך כדי שאני דבוק לחלון ראווה של חנות מחשבים ובה לנגד עיניי צג צבעוני מרצד ובתוכו שתי דמויות מצוירות נאבקות זו בזו עד מותן הווירטואלי שנראה ריאליסטי עד מאוד. כמו האנשים בהקרנת הראינוע הראשונה בבית קפה פריזאי בשנת 1895 גם אני צמוד לזכוכית בדיזנגוף סנטר, מביט בפלא החדש של עוד חברה יפנית המנסה להשתלט על העולם בדרכה שלה.

 

"אני מתקשרת אליך כבר 20 דקות, למה אתה לא עונה?" בוקע קול מצד ימין.

 

"הוא היה על שקט", אני אומר בזמן שהמכנסיים שלי מצפצפים ורוטטים מהמכשיר הסלולרדיואקטיבי.

 

היא מביטה אל חלון הראווה ואני מביט אליה. באותן שניות אני מרגיש כמו האדם הקדמון וזוגתו, מגלים יחדיו את האש שנוצרת מן הברק, עתיד האנושות כולה, היה תלוי באותם רגעים.

 

"יש כזה לבן דוד שלי בן הארבע", היא אומרת ומסתלקת מחלון הראווה. אני נשאר לבד מול אחד מפלאי העולם של הייצור ההמוני מהרהר לעצמי: בן ארבע עם כזה טעם טוב? עלי להכירו יותר לעומק.

 

לילה, אני שוכב במיטה ומהרהר באירועי היום שהיה, מדוע הוא כל כך מושך אותי? ויותר מכך, מדוע היא לא התרשמה כלל וכלל מן המכשיר הקסום?

 

"לגברים יש שני דברים שאין לנשים", אמר לי ל' כשנפגשנו למחרת.

 

"זה בסדר", עניתי לו, "הסבירו לי את זה בשיעור חינוך מיני בכיתה ח'" (אחת מהטראומות הכי נוראיות בחיי ואחד הימים היחידים שלא יכולתי לחשוב על מין בכלל).

 

"דווקא לא זה", אמר, "לגברים יש שאיפות ענקיות ואגו עוד יותר גדול".

 

"אתה מוכן להסביר לי בבקשה?" שאלתי בעניין.

 

"בטח", ענה, "כל גבר היה רוצה לשחק מול נבחרת כוכבי העולם בכדורגל, אבל כל גבר גם רוצה לנצח אותם".

 

"ואם הוא לא אוהב כדורגל?" שאלתי בתחכום.

 

למה גברים עושים ביד כמו ארנב מעבדה על ויאגרה?

"העיקרון נשאר אותו עיקרון", השיב. "למה גברים עושים ביד כמו ארנב מעבדה על ויאגרה? כי כל גבר היה רוצה לשכב עם אנג'לינה ג'ולי ולהגשים את הפנטזיות שלו איתה".

 

מיד ידעתי שהוא צודק, אחרי הכל מדובר באדם שטבע חוקים פסיכולוגיים בנוגע למאוננים כפייתיים (מאונן רגיל הוא אדם שהאוננות מפסיקה את שגרת היומיום שלו. מאונן כפייתי הוא אדם שהשגרה מפסיקה את האוננות שלו).

 

"אז למה אצל נשים זה לא ככה? להן אין שאיפות?" שאלתי את ל'.

 

"ברור שיש להן. אבל האגו הנשי יודע להבחין טוב בין מציאות לדמיון. נשים לא יתרגשו אחרי ניצחון במשחק מחשב כמו שגברים מתרגשים. מבחינתן הן גברו על משחק מחשב, מבחינתנו כרגע כבשנו את העולם עם חמישה חיילים, וזה לא משנה לנו אם הם היו אמיתיים או בדיוניים".

  

באותו רגע החלטתי לכבוש את העולם.

 

סוף יום עבודה, נכנסת לה החמודה הביתה ורואה מתחת למכשיר הטלוויזיה עוד מכשיר דק וכסוף. קידמתי את פניה בחלוק אמבטיה נוח שמצאתי באחד הארונות. "ערב טוב מתוקה", בירכתי אותה.

 

"הקימונו הזה הגיע ישירות מיפן והוא בן יותר ממאה שנים, חסר לך שאתה לא לובש משהו מתחת", אמרה בכעס מודחק.

 

אבל הכעס שלה לא הזיז לי יותר מדי. התיישבתי מול הטלוויזיה כנזיר זן והדלקתי את המכשיר. התחלתי בנצחון בעלות הברית על מדינות הציר המרושעות במלחמת העולם השנייה, המשכתי בניצחון מוחץ את מלחמת וייטנאם, ובין לבין גברתי על נבחרת איטליה באליפות העולם בכדורגל.

 

"אני עייפה, אתה בא למיטה?" היא שאלה כעבור שלושה ימים שבהם עשינו תורנות במיטה.

 

"עוד מעט", עניתי לה בחיבה מגויסת.

 

היא הלכה למיטה והשאירה את האור דולק לזמן מה בחדר השינה, מעין איתות מגדלור שקורא לי להצטרף ולעגון בנמל. אבל לא עלה בדעתי לעשות זאת, מאחר שאני טיפסתי מעל הדרגה האנושית הרגילה של בני האדם, הגעתי להיות "אובר-מענטש", האדם העליון, לא עוד אדם המושפע מתענוגות הבשר. הפכתי להיות מאותם אנשים שבנו את מגדל בבל והצליחו לשטות באל, הפכתי להיות אל של עולם וירטואלי!

 

כמובן שאותו חרון אף שהרס את מגדל בבל הרס גם את המגדל שלי. ולא על ידי אש ותמרות עשן, כי אם בידי ילד בן ארבע שאכנה אותו כאן "הנבחר".

 

"הנבחר" הזה הגיע בסוף השבוע, ומשם הכל התדרדר: מדינות הברית מחצו את גרמניה הנאצית, ארצות הברית נמעכה על ידי גרילת הווייטקונג ונבחרת ברזיל חטפה בראש עשירייה מטרינידד וטובגו הקטנה, ואני הבנתי שהעולם הווירטואלי שלי העדיף אלוהים אחרים על פניי.

 

יום רביעי, שבע וחצי בערב בפארק הירקון, סרג'יו ואני עושים אימון אגרוף. "מה קרה? אתה בקושי זז", אומר סרג'יו.

 

אימוני קרבות מגע מלא נראים טוב יותר בקונסולת משחק מאשר במציאות. "בוא נעשה אחרי זה קרב אגרוף בקונסולה, ואז נראה כמה אתה תותח", אני מאיים את איומיי הריקים ומדדה קדימה עם שני אגרופים.  

 

אני תוקף קדימה בסדרה של אגרופים

"פה בדיוק הטעות שלך, אתה מעדיף להיות אוהד מלהיות משתתף", הוא אומר תוך שחרור סדרה של חמישה אגרופים.

 

אני תוקף קדימה בסדרה של אגרופים, סרג'יו מטה ומשגר אגרוף אחד לתוך הבטן, אני יורד חסר אוויר אל הרצפה.

 

חמש דקות אחר כך, עם סיגריות מתחת לעץ, סיפרתי לסרג'יו את התיאוריה של ל'. סרג'יו חשב מעט ושאל אותי: "איפה כאב לך?"

 

"בבטן", אני עונה, "וגם בכבוד".

 

"ביום שיפסיק לכאוב לך בכבוד, זה היום שכבר לא תהיה אוהד. אנחנו לא חיים בשביל האגו שלנו", אמר לי סרג'יו, "האגו שלנו מניע את השאיפות כדי שנוכל לחיות".

 

"הבנתי", עניתי לו.

 

"יופי", אמר והמשיך לעשן את הסיגריה בשקט.

 

"אפשר חגורה שחורה?" שאלתי אותו.

 

סרג'יו נשף נשיפת עשן ארוכה ואז אמר: "כנראה לא הבנת כלום".

 

באותו יום נכנס המכשיר לארון ולא יצא. אולי לא הבנתי הכל, אבל הבנתי את זה: אנחנו לא יכולים לחיות בעולם שאנחנו יוצרים לעצמנו, אנחנו יוצרים את עצמנו בשביל העולם.

 

לא הבנתם? כנראה אלה תובנות שלומדים רק דרך אגרוף חזק לכבד ולא לכבוד.