לב אמיץ

הפעם בספר החודש, פרויקט הספרים של ynet וסטימצקי, הסופר דודו בוסי ממליץ על "אכולות" של רותי זוארץ - ספר יוצא דופן, נועז ומטלטל שאי אפשר להוריד מהידיים

"כל היום הזה דחוס מדי. סרדינים סרדינים מצטופפות כל החוויות, מכבידות על הסרעפת שלי. אני מנסה לדמיין הקאת לילה טובה, אבל נזכרת בצמרמורת שתמיד יש לי כשאני בולסת מהמקרר כשהוא פתוח מולי וצינתו מרעידה את גופי(... )אני מחפשת מפלט, משהו שאפשר לצפות לו ויעשה לי שמח, אבל אני לא מוצאת (...) אני רק רוצה שייתנו לי אהבה. שאמא תיתן לי אהבה מזוקקת, מאה מיליגרם של אהבה נקייה, בלי שום גרגר אבק".

 

פיסקה מצמררת זו, היוצאת מפיה של אנורקסית בולמית המשוועת למעט אהבה, לקוחה מתוך ספר הביכורים של העיתונאית רותי זוארץ "אכולות", ספר שלא ניתן להוריד מהידיים. דומה כי את הקריאה בו, כמו את הכתיבה שלו, מכתיבה מחלתה של המחברת, הלוקה, כמו גיבורת ספרה, באנורקסיה בולמיה. אולי יהיו כאלה שיגידו שזאת חולשתו האומנותית של הספר, אך זוהי למעשה עוצמתו.

 

למען הגילוי הנאות אומר כי את רותי זוארץ אני מכיר באופן אישי. לא קל לעמוד מולה, להתבונן באסופת עצמותיה הבולטות, לשוחח עם אדם שמאס כל כך במחלתו ועם זאת נאחז בה בשיניו. "אל תיקחו ממני את ההקאות," חוזרת ואומרת תמר, גיבורת הרומאן. לא פעם שמעתי את רותי אומרת את אותו משפט במציאות.

 

לאחר מותה המסתורי של ריני, אחותה האנורקסית, שבה תמר להתגורר עם אימה המפלצתית בנתניה. ריני היתה אחות אהובה ונערצת על ידי תמר. "אני הייתי הרעה, הבולמית, כפויית הטובה, התזזיתית, הנוירוטית. ריני שלי היתה אשת הברזל, אנורקסית יפה ומבהיקה, כליל השלמות של השליטה העצמית. מכופפת הזרועות הכי דקה באופק", מתארת אותה תמר.

 

מערכת היחסים בין תמר ואימה טעונה ומורכבת. האם השתלטנית והמניפולטיבית עד אימה רודה בכל הסובבים אותה, מעוררת את חרדתה של בתה, חיה ומתנהלת כמו ליוויה, אמו השטנית של טוני סופרנו.

 

נעה מנהיים, עורכת הספר, כותבת בגב הספר כי "כתיבתה של זוארץ טורפנית ובולענית, משירת מבט ונטולת מורא, ואכולות היא יצירה יוצאת דופן, נועזת ומטלטלת, היוצאת מן הלב וחודרת עד בטן". אין לי כקורא

, אלא להסכים עם כל מילה.

 

נוכחות ספרה של זוארץ הכרחי לטעמי בכל ספרייה ביתית, בטח ובטח במשפחות המגדלות בנות ונערות מתבגרות שנחשפות לאופנת הרזון הנפשעת. על המחלה האיומה הזאת נכתבו ספרי עיון רבים, הופקו אין ספור סרטי טלוויזיה, אך פרוזה הכתובה בידי מי שנגועה במחלה מעט מאוד נעשה כאן, אם בכלל.

 

התקווה שזוארץ מעניקה לגיבורה שלה בסוף הספר היא תקווה קלושה. תמר אינה מתגברת על מחלתה. כולי תקווה שהמחברת עצמה תמצא את הנתיב להחלמה מלאה.

 

דודו בוסי הוא סופר ופובליציסט. בין ספריו שראו אור: "ירח ירוק בואדי", "אימא מתגעגעת למילים". לאחרונה יצא אסופת טורים שלו "בסמטאות".

 

את הספר ניתן לרכוש ב-25% הנחה באתר סטימצקי