פשעים בעד האנושות

"מר להמן" של סוון רגנר, סולן להקת "Element of Crime", הוא סיבוב פאבים עצוב ומשעשע בגרמניה שלפני נפילת החומה, עם המון מיזנטרופיה, אך גם המון עומק רגשי

סוון רגנר הוא הסולן והתמלילן של להקת הרוק הגרמנית Element of Crime, שהצליחה מאוד בסוף שנות השמונים באירופה, ואפילו ביקרה כאן בארץ במועדון הליקוויד. סוון רגנר הוא גם מחבר הספר "מר להמן", שהיה שנתיים רב מכר בגרמניה, ועתה יצא בתרגום לעברית.

 

התקליט המצליח ביותר של הלהקה, שהופיע בסמוך לשנות ההתרחשות בספר ונקרא "נסה להיות בנאדם" ( try to be a mench) מייצג מהות מרכזית גם בסיפור, שגיבורו המשעשע הוא דמות די מיזנטרופית, די אבודה ודי נופלת לדיכאונות, אבל גם מאוד בנאדם. כלומר, מענטש. בכלל, הרקע המוסיקלי ניכר מאוד ברעננות הסיפור, בכתיבה הקצבית, בסלידה מנפיחות וממניירות.

רגנר. זכרונות מהליקוויד. צילום: אולף היין

 

בכלל, קשה שלא לאהוב את גיבור הספר המדוכדך והמבדח, שלמרות כמה דברים שאינם מסופרים עליו (למשל איך הוא נראה) בכל זאת הקורא מרגיש קרוב אליו מאוד, בזכות הדמות האנושית, העצמאית והכנה המצטיירת מתוך האפיזודות היומיומיות, ובזכות הדיווח הנפשי הפנימי המלווה את האירועים.

 

מר אנטי בורגנות

העובדה כי הספר נקרא דווקא בשם המעונב "מר להמן" היא למעשה בדיחה פנימית, כינוי שהודבק על ידי החבר'ה לגיבור, ששמו פרנק, העובד כברמן בפאב מצליח בברלין. בקרוב ימלאו לפרנק 30, וזה הגיל שבו הוא אמור לכאורה להתחיל להתברגן, לעשות משהו בחייו ולהיקרא "מר". אלא שהוא אוהב לגמרי את עבודתו, הוא מקצוען בה וככל שזה תלוי בו הוא לא הולך לשום מקום. אבל "החיים לוקחים אותו" למקומות אחרים.

 

חלק משמעותי מהנאת הקריאה קשור אכן להוויית הפאבים שבה מתרחש הסיפור, לבסיס הבלייני, המשוטט, השתייני של הדמויות, לעליזות הקהל הנופש, לעצב השתיינים הכבדים, ולאופן שבו כל אלה נוגעים בדופק החיים. התרגום הדיבורי המדויק של טלי קונס מיטיב להעביר את כל זה.

 

כמו סיינפלד עם עומק

האפיזודות הראשונות בספר מזכירות לרגע את הסצנה הסיינפלדית הקטנה והקלילה, למשל במאבק הכוח הלחוץ-מצחיק של הגיבור מול כלב מאיים החוסם את דרכו בפֶרק הפותח (בסוף הוא משקה את הכלב בוויסקי ומצליח לעבור), או במאבקי הכוח הקטנוניים בפרק הבא מול אימו המעירה אותו השכם בבוקר, באמצע ההאנג-אובר, כדי לבשר בשיטה הפולנית שהיא ואבא באים להתארח. בכל זאת, בניגוד לשטחיות ולמלאכותיות הרגשית הסיינפלדית, כאן ילכו וייחשפו מתחת לקלילות עומק ואמת רגשיים.

 

כאן הגיבור, בדרכו הקולית, יתאהב לגמרי במישהי, ויקנא לגמרי כשיתפוס אותה בוגדת (וייצא מזה נכון). כאן אחד החברים שלו, בחור שעליצותו נראית בלתי שבירה, ייכנס פתאום למשבר פסיכוטי, המסופר בפירוט דייקני ואמין לאורך כמה פרקים מרתקים, וחברותו של הגיבור תעמוד למבחן (הוא יעמוד בו).

 

המצב השתייני

אצל שלוש הדמויות המרכזיות בסיפור, אגב, הפך הסופר את כינויים הראשוני לחלק משמם הקבוע: כך "מר להמן", שזה שמו גם בפני הקוראים (כי הכינוי נדבק בגיבור גם בתוך עצמו, כמין שאלה לא פתורה), כך "החבר הכי טוב שלו קרל" וכך "הטבחית היפה קטרין" – והכינויים החוזרים האלה הופכים למין פזמון חוזר בסיפור הקצת תיאטרוני הזה.

 

פה ושם ייתקל הקורא באזכורי אגב של גרמניה הישנה, המיוצגת על ידי מערב ברלין, למשל בשורת חנויות באחד הרבעים שהגיבור משייך ל"אלמנות הנאצים" - ומדובר כנראה בבדיחה שחורה על המוכרות הזקנות והחמוצות שבהן, המצטרפות לרצף אנושי שלם שהגיבור עוין, ובו גם נהגי אוטובוס אנטיפטים, שוטרים מרובעים, פאבים מסוימים וכו'.

 

אבל אולי הנוכחות הממשית יותר של העבר היא בעצם המצב השתייני, המשכיח, המרחף מעל הדור הצעיר המאכלס את הסיפור. כי יש אכן גם איזה צד בסיסי עצוב בנפשות הפועלות כאן, מה שמחזיר אותנו שוב לשמו של התקליט הראשון שהוציאה להקתו של הסופר, סוון רגנר, שנקרא Basically sad.

 

"מר להמן" מאת סוון רגנר, תרגום: טלי קונס, הוצאת מטר, 287 עמ'