מאחר שחברתי יוצאת רק בשביל המטרה המקודשת "להכיר גבר חביב, נאה, אקדמאי, גבוה, ואם אפשר חולה ילדים", אני נאלצת להפעיל עליה מניפולציות לצאת מהבית. אם אגיד לה סתם "נטע בואי נצא יהיה כיף, אני אזמין אותך לדרינק, נרקוד קצת, נדבר עם אנשים, ובסוף נחזור הביתה הלומות אלכוהול ומסריחות מעשן סיגריות", באותו רגע היא תאמר לי "שכחי מזה אני נשארת בבית", ועוד לפני שאציג בפניה את הטיעון הבא היא כבר תנתק לי ותתחבר לאחד מאתרי ההיכרויות הארורים.
לכן עליי לרכך את ליבה ולהבטיח לה שהאינטואיציה שלי, שאיננה טועה לעולם (שקר מוחלט - על פי רוב אני פועלת על פי ניחוש של 50:50) אומרת לי שהלילה היא הולכת להכיר את גבר חלומותיה, איתו תתחתן ותגדל ילדים לתפארת מדינת ישראל. והיא, שמאמינה בכל דבר שיביא לה גבר, בולעת את טיעוני הסרק שלי ויוצאת. וכרגיל - מתאכזבת. ואני אומרת לכל אותם אנשים, למה לכוון גבוה? למה להתאכזב כל פעם מחדש? ותראו לי זוג אחד שהכיר בפאב.
בעקבות מחשבה על נטע הגעתי למסקנה שכדי ליהנות באמת יש לשלול את אלמנט ההיכרות כהכרח בכל פעם שיוצאים לבלות. לכן החלטתי לעשות מעשה ולפתוח בר המיוחד לחברים שרוצים לצאת לכל מטרה מלבד היכרויות.
המיקום שנבחר היה בצפון תל אביב. אני ועוד ארבע חברות צברנו הון התחלתי, אותו השקענו בשיפוץ המקום. שכרנו את שירותיהם של ברמנים חביבים והודענו בגאווה למקומונים שפתחנו בר חדש בו אסור לגברים ונשים להתחיל זה עם זה, ובכלל אסור להפגין התעניינות במין הנגדי בכל צורה שהיא.
ביום הפתיחה מצאה עצמה הסלקטורית מתמודדת עם הצפה של אנשים שמאסו בשוק הבשר והגיעו כדי לשבת וליהנות בחברת חבריהם הקרובים. במשך שבועות נהגו אנשים להגיע לשתות, לדבר וללכת הביתה מאושרים. אף אחד לא הסתכל על אף אחת, ורמת המתח המיני שאפה לאפס.
היו אי-אלה עשבים שוטים שהפרו את הכללים ושלחו דרינק לאיזה בחורה שישבה בקצה השני של הבר, או ניסו משפטי פתיחה כלשהן. כתגובת דיכוי נשלחה מארחת ששפכה דלי קרח על העבריינים. לגבי נשים שהעזו לעשות עיניים ולדבר עם גברים העונש היה זוועתי במיוחד: הבחורה הסוררת נאלצה להיפרד ממקומה על הבר ולשבת, רחמנא ליצלן, על הספות בצד. ואיך ידענו על עשבים שוטים אלו, אתם שואלים? פשוט, הצד שבו הביעו התעניינות הלשין.
כך פעל לו הבר באין מפריע. חבורות חבורות של אנשים השביעו את צמאונם באלכוהול, והטיילת המעצבנת של ס"ד (סיבוב דאווין) של כל אלה החורשים את הבר מקצה עד קצה כדי לבדוק את הסחורה נעצרה כליל. היחידים שהסתובבו היו המלצרים ואלו שהלכו לשירותים. ניתן היה לעבור ברחבי הפאב מבלי להידחס ולהירמס על ידי אנשים לחוצים שחייבים לעבור באותו מקום עשר פעמים רק כדי למשוך את תשומת הלב של מאן-דהוא.
העסק תיקתק כמו שעון, וזמן קצר לאחר פתיחת הפאב התחלנו לראות את הכסף - הרבה כסף. אבל מעת עת שמנו לב, שותפותיי ואני, שמשום מה התור לשירותים ארוך מהרגיל, וכל אחד נתקע שם לפחות לרבע שעה.
בתחילה חששנו שמשהו במזון המוגש לא בסדר, אבל מכיוון שהפרצופים המוכרים המשיכו לפקוד את מחוזותינו, ופקחים של משרד הבריאות לא באו לביקורת פתע, הגענו למסקנה הבלתי נמנעת שהסיבה נעוצה במקור אחר. חשבנו שאולי עושים שורות בשירותים, אבל לא מצאנו כל פירור של סם.
הרעיון להתקין מצלמות בשירותים נשלל מיד, שכן לא זאת בלבד שהלקוחות היו מתרעמים על כך שאנחנו מצלמות אותם במצבים הכי אינטימיים, הגענו למסקנה שלאף אחת מאיתנו אין חשק להסתכל על עכוזו של פלוני מוריד כבדה ומשחרר חופשי. לכן, החלטנו לשלוח משקיפה, שתפקידה היה לרחרח ולהבין מה קורה.
המשקיפה היתה מלכודת דבש מושלמת - שחומה, גבוהה, בעלת שיער כהה וחלק. היא התיישבה לה על הבר, וכמו כל שוכני הדלפק נראתה כמי שלא מעניין אותה גבר, גם אם בראד פיט בכבודו ובעצמו היה נעמד מולה.
המשך הסיפור