ומי לא יודע את החוק? השוטרים עצמם

בזמן שכולנו נדרשים להפנים את חוקי התעבורה ולנהוג לפיהם, מתעקשת משטרת ישראל לשפוט אזרחים שלא ביצעו שום עבירה. לבית המשפט נמאס מזה

לשופטי בית המשפט לתעבורה נמאס. פעם אחר פעם הם נאלצים להתמודד עם כתבי אישום תמוהים, המוכיחים לא את אשמת הנהג, אלא את בורות השוטר. העומס העצום בבתי המשפט לתעבורה מטריד את כל מי שנדרש להגיע אליהם: אזרחים, עורכי-דין, שוטרים, וכמובן - השופטים עצמם. אך למרות זאת, המשטרה אינה נמנעת מהגשת כתבי אישום שקשה להבין את הסיבה להגשתם. למעשה, כתבי האישום האלה מוכיחים כי דווקא הזרוע האוכפת אינה מעורה מספיק בחוק.

 

כך למשל, מתוך 12 הכרעות דין שפרסם ביום ג' (2.9) בית המשפט לתעבורה בתל-אביב, שלוש זיכו את הנאשמים מכל אשמה תוך שהן מצביעות על בעייתיות בהתנהלות המשטרה. שניים ממקרים אלה עשויים להצביע על כך שחלק מהשוטרים פשוט אינם בקיאים דיים בחוק, ואחד מלמד כי יתכן שהרצון להגיש כתב אישום, גובר לעתים על ההיגיון הסביר העולה מנסיבות המקרה.

"הנאשם לא עבר כל עבירה" (צילום: ירון ברנר)

 

זיכוי 1: הנהג גר בחו"ל 

תכירו את א': ישראלי בעל אזרחות כפולה - אמריקנית וישראלית - המתגורר באופן קבוע בארה"ב. לכן, בעת ביקוריו התכופים בישראל, נוהג א' כשהוא מצויד ברישיון הנהיגה האמריקני שלו. אלא שהמשטרה לא ממש מרוצה מהסידור הזה, ונגד א' הוגש כתב אישום בגין נהיגה ללא רישיון נהיגה בתוקף. לטענת המשטרה, חלה על א' חובה לנהוג עם רישיון נהיגה ישראלי תקף, מאחר שלא שהה בחו"ל תקופה רצופה העולה על שנה. לכאורה, א' לא עמד בדרישות החוק. בפועל, הוא נוהג להגיע לביקורי מולדת מדי כמה חודשים, אך עזב לצמיתות את ישראל כבר ב-1976.

 

בנוסף, אם היו מיטיבים השוטרים להבין את לשון החוק, היו יודעים שא' בהחלט רשאי לנהוג עם רישיון אמריקני, וזאת מאחר ששם נקבע מקום מגוריו. וכך כותב השופט בהכרעת הדין המזכה את א': "בית המשפט סבור כי הצדק עם ההגנה... מקום מגוריו הקבוע של הנאשם הוא בארה"ב. העובדה כי היה בעבר אזרח מדינת ישראל, ומגיע מדי פעם לישראל לצורך עסקיו, אינה משנה את התושבות".

 

זיכוי 2: הנאשם לא עבר עבירה 

והנה סיפורו של ר', נגדו הוגש כתב אישום בגין עבירה על תקנה 42 לתקנות התעבורה - פנייה שלא בצמוד לשפת המדרכה. ר', שהודה כי אכן נסע ברחוב ביאליק ברמת גן ופנה ימינה לנתיבי איילון, סבר כי לא עבר כל עבירה. הסיבה לכך פשוטה: מימינו של ר' נסע רכב אחר, ולכן נמנע ממנו מלפנות בצמוד למדרכה.

 

למרות שלא הייתה מחלוקת בין הצדדים על כך שלצדו של ר' נסע רכב אחר, המשטרה הגישה נגדו כתב אישום. גם במקרה זה, אם השוטרים היו יודעים את לשון החוק על בוריה, סביר להניח שהיו נמנעים מעצירתו של ר' מלכתחילה.

 

וכך כותב השופט בהכרעת הדין המזכה את ר': "בית המשפט קובע כי במקרה זה הצדק עם הנאשם, שכן תקנה 42 קובעת באופן חד-משמעי כי החובה להיצמד לנתיב ימני מותנית בכך שאין רכב אחר מימין רכב הנאשם... לאור האמור לעיל, בית המשפט קובע כי הנאשם לא עבר כל עבירה".

 

זיכוי 3: השוטר לא ראה 

כתב האישום שהוגש נגד ש' שכיח ומוכר היטב בבתי המשפט: אי-ציות לתמרור עצור. לטענת המשטרה, ש' לא עצר בשום שלב טרם כניסתו לצומת הרחובות השרון והגליל בתל-אביב. הנאשם טען כי דווקא עצר, אלא שקו העצירה מרוחק מהצומת, ולכן השוטר כלל לא היה יכול לראות זאת.

 

ואכן, לא הייתה מחלוקת בין הצדדים על כך שקו העצירה מרוחק כחמישה-שישה מטרים מהצומת. בנוסף, בית המשפט קבע כי שדה הראייה של השוטר - שעמד במרחק של 20 מטר מהצומת - היה מצומצם, שכן הבתים הסמוכים הסתירו מעיניו את רכבו של ש'.

 

לאור כל זאת, החליט בית המשפט לזכות את ש' מכל אשמה: "יתכן כי השוטר לא הבחין בכך (שהנאשם עצר לפני קו העצירה) וסבר כי הנאשם לא עצר כלל". אמנם הזיכוי הוא "מחמת הספק", אך הספק דווקא נוגע להתעקשותה של המשטרה לרדוף את ש', גם כאשר אין מדובר בעבריין סדרתי, וברור כי כתב האישום נגדו לוקה בחסר.