"המאמץ של אולמרט להשאיר עקבות הוא פתטי. משא-ומתן מכריע עם סוריה שבועיים לפני שהוא עוזב את הלשכה? הסכם מדף, עקרונות או איך שתקרא לו, עם הפלסטינים עכשיו? ועם מי? עם אבו-מאזן, שעוד לא יודע איך הוא צולח את הבחירות בינואר? זה שהפסיד את עזה לחמאס? מה הוא מתכוון לעשות? זה פשוט עצוב".
את הדברים האלה אמר לנו השבוע שר בקדימה, המביט בהשתאות על מהלכיו האחרונים של ראש הממשלה. והשר הזה לא לבד. למעשה, אין חבר בממשלה - אולי רק רמון - שחושב שאולמרט יכול להניע מהלכים מדיניים בפרק הזמן הקצר שנותר לו. אין שר שסבור שמהלכים כאלה יזכו לגיבוי הכנסת - וגם לגבי הממשלה עצמה חלוקות הדעות. היורשים האפשריים בקדימה הביעו מורת רוח ממהלכים חפוזים, העלולים להותיר להם ירושה מדינית בעייתית. חלק אמרו זאת בקול, הרוב רוטנים בשיחות סגורות. לבני, מופז, שטרית ודיכטר חוששים מאוד מהתחייבויות של הרגע האחרון מצד אולמרט, שנועדו רק להותיר עקבותיו בהיסטוריה הישראלית.
מי שעשה מעשה היו חמישה ח"כים ואישי ציבור מהימין, שפנו ליועץ המשפטי לממשלה כדי שיגביל את התזזית המדינית. הם ביקשו לדעת מה דינה של ממשלה, שהעומד בראשה הודיע שיתפטר בתוך שבועות אחדים. יובל שטייניץ, לימור לבנת, זבולון אורלב, יהודה אריאל ויצחק בם מ"הפורום המשפטי למען א"י" ביקשו ממני מזוז שירסן את אולמרט בפעולותיו המדיניות. היועץ היה זהיר: מחד, הוא הבהיר שאין מדובר בממשלת מעבר; מאידך, הדגיש שעל ראש הממשלה והממשלה לנקוט ריסון בתקופת מעבר זאת, אותה הגדיר "מצב חריג וייחודי", בו "הממשלה הנוכחית צפויה להפוך בקרוב לממשלת מעבר".
אולמרט לא מתכוון לעצור. בינתיים גם אין מי שיעצור בעדו. סבב השיחות החמישי עם הסורים רק נדחה ועוד ייערך לפני החגים, אומרים אנשיו. עם הפלסטינים הם נחושים להתקדם להסכם. "גם אם שני הדברים לא יתממשו, הרי שאולמרט ישאיר אחריו את עשייתו למען השלום עבור הדורות הבאים".
ביום שלישי בצהריים כונס ה"מטבחון" המשולש, שהקים אולמרט עם שרת החוץ ושר הביטחון. לדיון בעניין המשא-ומתן עם הפלסטינים הגיע ברק במסוק הישר מאימון תותחנים בבסיס שבטה שבנגב. גם השבוע, שבתחילתו האיץ אולמרט באבו-מאזן "להגיע להסכם עוד השנה הזאת", ברק סבור שהסדר שכזה טרם הבשיל. לדעתו, על ישראל להיות ערוכה לאפשרות של מלחמה. לא שהוא חושב שלא צריך להמשיך ולדבר; אלא שהוא סבור שלשיחות הללו אין תוצאות, ודאי לא מיידיות. משיחה מעמיקה עמו, ההתרשמות היא ששר הביטחון מאמין שחשוב עכשיו להיערך לעימות - אם נגד חמאס, אם נגד חיזבאללה ואם בגורמים אחרים. הוא לא רוצה לומר איראן, אז לא אמרנו.
באותו בוקר הביט ברק מחלון הבלק-הוק על עזה השלווה. על פניו סיפוק: "אלו תוצאות הרגיעה", התהדר בנחיתה, "עכשיו אולי נוכל להחזיר את שליט". אבל, כשעל הגבעה שממול מתפוצצים פגזי התותחים, הוא מכין את הצוערים למלחמה הבאה: "אנו משתדלים לדחות אותה, אבל בתנאי המזרח התיכון - כל אחד בשנים הראשונות בצבא או במילואים משתתף במלחמה. עליכם יהיה שם להיות מרוכזים ולייצר אש יעילה, שתפלס את הדרך לכוחות המסתערים. כאן זה לא חברותא וגיבוש אנושי, אלא הכנה של צבא שצריך לנצח. צבא צריך להיות מוכן לטפל בתוך שעות בבעיה לאומית, שבתוך יממה יכולה להפוך לבעיה עולמית".
שר הביטחון, אשר עשוי להישאר על כיסאו גם בממשלה שתקום כאן לאחר הפריימריז בקדימה, לא רוצה שמדינת ישראל תיתפס עם המכנסיים למטה - וגם לא מאמין גדול בשלום עכשיו. לשיטתו, עד להסכם עוד רחוקה הדרך. אסור ללכת שולל. "הרוצה שלום ייכון למלחמה" - זו הסיסמא שכתובה על קירות מחנות צה"ל, עוד מימיו כרמטכ"ל. במציאות המזרח-תיכונית, יודע ברק, זו המציאות.