משוגעים, תרדו מהעץ

תופעת הסספנשן, פעילות גופנית קיצונית וכואבת במיוחד, עלולה להחריד את רוב הצופים בה. רפי ברבירו הצטרף לכנס תליות בנחל אלכסנדר וחושף את קיומה של התופעה הלא קונבנציונלית בישראל. לא מומלץ לבעלי לב חלש

בשעת בוקר מוקדמת של יום שבת בנחל אלכסנדר נערך מפגש הזוי, מטלטל ובהחלט לא נורמטיבי. עשרות אנשים התקבצו לטקס ה"סספנשן" (Suspension), טקס אינדיאני קדום הנועד לבחון את יכולת העמידה בכאב. במהלך הטקס נתלים המשתתפים על ידי תקיעת קרסים בגבם. האינדיאנים נהגו לצום שלושה ימים לפני התלייה שהתבצעה באמצעות ציפורני נשרים בחזה, במקום קרסים. הם היו נשארים תלויים באוויר עד שעורם נקרע.

 

"זה לא אנשים סאדו-מאזוכיסטים אלא אנשים רגילים", מסביר סיימון האודי, המכונה קפטן האודי, שמשמש כתליין, בעל קרקס בלונדון ומופיע ברחבי העולם עם הקרקס פריקים שלו, כמיטב המסורת של תחילת המאה. הוא הולך על זכוכיות, משפד את עצמו, ישן על מיטת חרבות ועוד. את הסספנשן הוא הביא איתו מלונדון והוא תולה אנשים גם באופן פרטי.

 

"יצא לי לתלות עשרות אנשים עד היום, החל מאנשי היי טק, רופאים, עורכי דין ואנשים פשוטים מהישוב", הוא אומר. "זה סוג חוויה שונה לגמרי שאי אפשר להסביר עד שלא מנסים".  

 

תופעת הסספנשן, על פי המשתתפים בה, מוגדרת כפעילות מתחום החיפוש החוויתי (Experience Seekers) והמשתתפים בה מבקשים לחוות חוויה קיצונית של כאב והתגברות על חווית הכאב, בין השאר על מנת לחוות ריגוש קיצוני או לקבל תשומת לב מהסביבה.

 

קרן (30) , נשואה+1, העובדת בחברת היי טק השתתפה באופן פעיל בכנס. "ראיתי הופעת תלייה של סיימון והחלטתי ללכת על זה", היא מספרת. " ידעתי שמאותו רגע אני חייבת לעשות את זה. עוד בילדות שלי נמשכתי לזה כשראיתי את זה בסרטי אימה ולא הזדעזעתי. לעומת זאת בעלי מאוד חושש מזה ולא מתחבר לזה בכלל".

 

ומה הפסיכאטר אומר?

ד"ר צאלה ורבין, פסיכיאטרית ופסיכותרפיסטית מההמרכז לבריאות הנפש מחוז דן ומנהלת פורום דיכאון ב-ynet, מנסה להסביר את התופעה: "מקורו של המנהג הוא אינדיאני או הינדי. הוא מוכר בשתי התרבויות הללו כחלק מטקס דתי. לאורך ההיסטוריה התלייה שימשה לריפוי ריטואלי, סיגוף, פולחן של דבקות באלוהות, בחינה של כוח הסבל של הגוף והדעת, ובאופן כללי, התחברות לרוח שבפנים מעבר למכשול הגופני.

 

"אישית איני מאמינה בהפרדה שבין גוף לנפש. אני מאמינה שהיא מלאכותית ונועדה לעזור לנו להבין יותר בקלות תהליכים נפשיים וגופניים. אני מאמינה בשיתוף הפעולה בין הגוף והנפש, ואולי יותר מזה, באיחוד בין הגוף לנפש. מאחר ואיני מאמינה בהפרדה ביניהם בוודאי שאיני מאמינה בצורך של הנפש להתגבר על הגוף או להיפך.

 

"מהתבוננות וקריאה על תופעת ה-Suspension, אני חושבת שבעולם המערבי היא עונה על שלושה צרכים עיקריים. כפי שמציינים חלק מהאנשים שעברו את החוויה היא גורמת לסוטול או היי רציניים. כדי להתמודד עם סבל או מאמץ קיצוניים הגוף משחרר אנדורפינים מהמוח ואלו גורמים לתחושה של התרוממות רוח. בטעות אנשים חושבים שתחושה זו משדרת שהמצב תקין. נהפוך הוא, היא מופיעה במצבי רעב קיצוניים ומסוכנים (כמו באנורקסיה) ומופיעה במאמץ פיזי קשה עד הרסני (ספורטאים מקצועיים צריכים גם הם להיזהר ממנה). תופעה זו יכולה להיות ממכרת ולגרום לאנשים להביא את גופם שוב ושוב לסכנה קיצונית. גם החלק החברתי מאוד בולט בתופעה ונראה שקיים צורך בתשומת לב ובהערצה שכנראה העוסקים בתחום רוצים בו.

 

"בנוסף, בעולם המערבי התפתחה תרבות מאוד מדעית ורציונלית, מאוד חומרנית. התרבות המזרחית לעומתה היא מאוד רוחנית ובחלק מהמקרים מאוד מעודדת מלחמה נגד הגוף והחומר. כמו במנהג של ה-Suspension או במנהג של ללכת על גחלים, כל אלה מדברים על ניצחון הרוח על הגוף. במפגש בין מזרח למערב אני מאמינה שבעתיד תיווצר היכולת לראות את הגוף והנפש כיחידה אחת. היום חלקנו אימצו את הגישה המזרחית שבה נלחמים בגוף כדי לקדם את הנפש".