חשבתי שמצאתי את אביר חלומותיי. אז חשבתי

הוא רק ראה בי ידידה. אהבה אמיתית זו לא היתה, למרות כל הלילות שהעברנו בשיחות שנמשכו חודשים. למדתי להכיר אותו ובכל יום גיליתי עליו משהו חדש ומרגש נוסף, אז עד שמוצאים מישהו שמתחברים אליו וגם אוהבים אותו, איך אפשר לוותר?

"איזו נמוכה את! ממש גמדה", הוא בחן אותי מכף רגל ועד ראש. כן כן זו אני, מה לעשות שכשאלוהים חילק גובה הייתי בתור לשיער או משהו בסגנון. ראיתם פעם בצבא תיק סוחב חיילת, כשרואים רק את הרגליים למטה? ככה אני בדיוק, ממש "גברת פלפלת" חמודה.

 

לא התראינו כמה חודשים, ונורא התגעגעתי אליו. הוא אמר שנוכל להיפגש כשיסיים את השיעור שלו, אבל רץ כבר למשהו אחר, ולי היתה קשה המחשבה ששוב תתפספס לי הזדמנות יקרה מפז לראות אותו. אז אחרי שסיימתי ללמוד התחלתי לתכנן בראשי הפורה איך לראות אותו בלי להיות קרציה. לא הולך ביחד, תאמינו לי.

 

אז הפתעתי אותו, מודה, אני די אימפולסיבית כשזה נוגע לענייני הלב, בכל השאר אני משתדלת להיות שקולה. הוא הופתע, ועוד איך! יש לו בית יפה ונראה שהיתה מושקעת בו מחשבה בתכנון כל פינה. פינטזתי קצת איך יהיה לגור שם איתו, כשהוא עשה לי סיור מודרך ויכולתי לשמוע צחוק של ילדים, אולי כי אני רגילה כבר.

 

חשבתי שמצאתי את אביר חלומותיי. אז חשבתי.

 

הוא אמר שהוא כבר נורא רוצה ילדים משלו, הוא מתקרב לגיל 30 ומרגיש שזה מאוד חסר לו בחיים. את כל השאר כבר יש לו, אז הוא מחפש ומתאמץ ומנסה להכיר באמת. הוא חזר להיות פנוי בלית ברירה, אשתו פשוט השתבשה, ואחרי חמש שנים של יחד החבילה התפרקה. יש לו תכונה אחת שהוא מעריץ בנשים וחייב שהיא תהיה קיימת - חיוך כובש. חיוך כזה שאי אפשר להתעלם ממנו, והיפ-היפ-הוריי גם לי יש אותו. ואני? הייתי מוכנה להביא לו את כל השלושה שהוא מתכנן.

 

"את מקסימה, אבל..."

ישבנו במרפסת, בריזה נעימה של חודש מאי. שקט מופתי באזור יוקרתי, שמידי פעם הופר בדיבור של מישהו מאיתנו או סתם קולות רחוקים של אנשים. פשוט תענוג. אח, לזה בדיוק כולנו מאחלים, לא? לפחות כך נדמה, לפי כל אלה שמבקשים למצוא אהבה ורוצים נורא לשכוח את הישנה, זו שכאבה או עודנה ולא משחררת.

 

איזה כיף זה לשבת כך סתם, להעביר שיחת חולין, לצחוק מדי פעם, קצת לשתוק, להעביר מבטים זה על זה מלווים בחיוכים. הייתי מסתפקת בזה לגמרי.

 

אבל הקליטה שלי איטית, כמו הפלאפונים הענקיים האלה שהיו פעם, זוכרים? איך יכולתי להבין מההתנהגות החביבה שלו אליי שהוא פשוט מנומס? עוד לא התקדמתי לכרטיס sim חכם, הקליטה פה איטית ושומעים מקוטע. הלו, הלו, כלום, אני אומרת לכם, פשוט כלום.

 

הוא טפח לי על השכם בחברות שכזו, כאילו לומר "היי, את מקסימה אבל..." בלי שיש צורך לפרט, כמובן. אז הסתכלתי לו בעיניים, אני אוהבת לעשות את זה, כי זה נותן תחושה שאתה כולך ממוקד וחווה את הרגע, וגם כי רציתי לזכור את זה לאחר כך. הוא הסתכל עליי בחזרה לשנייה והסיט את מבטו הצידה.

 

"היה מצויין שבאת, באמת, רק חבל שאני צריך לארח אותך באמצע הניקיון, אני מסריח, את רואה", הוא אמר. "אבל אני תתרנית, לא מריחה כמעט כלום", השבתי (אותו הייתי מוכנה להריח גם אם ייצא עכשיו מחיפוש אינטנסיבי באתר פסולת).

 

אז הוא ביקש חיבוק לפרידה, ואני ישר קפצתי על המציאה. יש חיבוק! סופסוף, אחרי כל חודשי הציפייה האלו, בהם כל מה שרציתי היה רק לראות אותו שוב. ניצלתי את ההזדמנות למשש אותו לגמרי. היה כל כך כיף להרגיש את העוצמה שלו, למרות שהוא רזה נורא בגלל המשבר שלו וזכרתי אותו אחרת. רחב כתפיים כזה, גבר. כנראה גם לי מתהווה מעין רשימה.

 

נסעתי הביתה וכל הדרך שרתי עם הרדיו. הייתי בטוחה שאבכה, אבל לא, זה לא קרה, הרגשתי מעין תחושת הקלה אפילו.

 

אני לא מה שהוא מחפש. יש לו רשימה: היא צריכה להיות רווקה או גרושה בלי, חייכנית, חמודה, מבוססת וממשפחה טובה. ואיך בכלל העזתי לרצות אותו, אתם שואלים? אני הרי כמעט ההפך: גרושה עם, אקדמאית מובטלת, אם כי חייכנית חמודה וממשפחה טובה. אז סטיגמות לא תופסות? אל תצחיקו אותי. תופסות ועוד איך!

 

הוא גם אמר שלא מערבבים סטטוסים 

הוא רוצה שנישאר ידידים. השגנו חברות מדהימה, ואנחנו יודעים זה על זה המון. הוא לא רוצה שזה יתבזבז. באחת השיחות ה"קשות" שלנו הוא גם אמר שסטטוסים לא מתערבבים. הוא מסתכל מסביבו ורואה את הקונפליקטים שזה מביא, הוא חשב על זה המון, אבל הוא שוכח דבר אחד שמסתמן כאן היטב, בערוץ יחסים: גם אהבה "פשוטה", בין שני רווקים, קשה מאוד למצוא. אז עד שמוצאים מישהו שמתחברים אליו בנפש וגם אוהבים אותו, מוותרים? אולי לא צריך להילחם, אבל בהחלט כן צריך להיאחז במה שטוב ולהתגבר י-ח-ד על הקשיים.

 

האם מצאנו אהבה? הסתבר שלא, הוא רק ראה בי ידידה. אהבה אמיתית זו לא היתה, למרות כל הלילות ללא שינה שהעברנו בשיחות משעשעות ומועילות שנמשכו חודשים. למדתי להכיר אותו ובכל יום גיליתי עליו משהו חדש ומרגש נוסף, כמו ביצת הפתעה של קינדר.

 

גם הוא גילה בי דברים חדשים ומעניינים, אבל זה היה סידור נוח. הייתי רק סיפור כיסוי לשעמום ולבדידות, והיה כואב נורא לגלות את זה, פשוט תדהמה והכל התפוצץ לי בפרצוף בשנייה של הכרה. ואז בדיוק עברתי להיות דור שלוש וחצי משופר, ופתאום גיליתי שאני בעצם כרטיס sim די משוכלל.

 

 

איך אפשר להיות ידידים של מישהו שמאוד אוהבים ונאהב לעד? יכול להיות שהזכרונות יתעממו מעט, אבל הרגש הזה, הרגע בו הנשימה נעתקת לשנייה כשנזכרים בו - לא מרפה ולעולם לא ירפה. יש סרט שאני מאוד אוהבת, "היץ'", בו יש משפט שאומר: "החיים אינם נמדדים על פי הרגעים בהם אנו נושמים, אלא על פי מספר הרגעים בהם נשימתנו נעתקת".

 

מי שגורם לנשימתי להיעתק כך בכל פעם מחדש – האהבה אליו תמיד תשכון בלבי. וכשאראה אותו עם מישהי אחרת לא אוכל לשמוח בלב שלם עבורו, למרות שארצה שיהיה מאושר, אז למה להכאיב לעצמי יותר ממה שצריך? חבל על חיוך כל כך נהדר. אז מה אתם אומרים? יש לי סיכוי לאהוב מחדש?

 

האימייל של חמודונת