אני בסך הכל מתכוונת בתמימות למשוך תשומת לב, להעיר אותם מהתרדמת שלהם, לגרום להם לפעול. אני באמת לא מתכוונת שזה ישאר ברובד הזה, הרדוד, של משחקי מילים, רמיזות ועקיצות. אני מתכוונת שזה יהייה רק הפתח, הדלת, השביל, לעבר העתיד הזוגי המזהיר המובטח לנו בחלומות... אז נשאלת השאלה: איך אני יכולה להתכוון בתמימות, אבל לדבר כמו מישהי שמתכוונת לדבר אחר לגמרי?!
אחרי שנה במחוזות הרווקות, הבנתי שהפלרטוט הזה אינו מוביל לתוצאות הנכספות. אף אחד שהתחיל איתי דרך הפלרטוט לא נשאר מספיק זמן בסביבה. פתאום אני שואלת את עצמי: אז איך מתקשרים בלי זה בכלל? כאילו אין שפה אחרת בעולם, כאילו לא דיברתי עם גברים בצורה שונה אי פעם. אבל פתאום זו הדרך היחידה שאני מכירה על בורייה. להצחיק אותו, להכניס רמיזות שנונות, לפתות אותו דרך השפה, להבטיח לו שזו רק ההתחלה. לגרום לו לרצות עוד, להתעניין, להסתקרן. אבל נראה שהדבר היחיד שהם מסתקרנים ממנו אחרי פלרטוט טוב זה איך את נראית בלי הבגדים המעצבנים האלה, שאת מתעקשת משום מה ללבוש. ואם זה מה שאני משדרת - מה הפלא שאף אחד רציני לא נדבק אליי?!
אז אני מנסה להפסיק עכשיו, בכל כוחי. אלוהים עדי, אני בגמילה מהפלרטוט! אתם מרימים להנחתות - ואני סותמת את הפה חזק. יש לי תשובה מוכנה על קצה הלשון, אבל אני עוצרת. אני לא אשחק את המשחק הזה יותר, שמשאיר אותי לבד בסוף. דיאלוגים שנונים אך עקרים מתוכן אמיתי. ותוך כדי הגמילה, אני מגלה: גם כשהפסקתי לשתף פעולה - האויב עדיין בכוננות ספיגה. אני אוכלת שוקולד משובח, ולמחרת הגבר מספר שגנחתי מהנאה וכל המשרדים בקומה שמעו איזה קולות אני עושה. אני שואלת אותו איזה מזל הוא, הגבר עונה מזל קשת, ובאותה נשימה שואל אם לשלוח לי חץ. אני אומרת שנזמן ישיבה לשלושתנו, הגבר שואל בקריצה אם אני אוהבת שלישיות. אבל עכשיו אני במבט רציני, מתאפקת לא לענות. הבטחתי לעצמי שאני מחוץ למשחק , וגם לא יושבת ביציע כדי לראות.
אז אולי החיים ייראו עכשיו הרבה יותר משעממים, יותר יבשים, פחות מצחיקים. אולי פחות גברברים חמודים יבואו לשבת לידי במשרד כדי לצחוק ולהעביר את הזמן ולדבר שטויות. אולי אצא להפסקות תה במקום קפה . אולי אפסיק להחליט אם להישאר שעות נוספות או לא, רק כדי להשיג עוד קצת זמן עם ההוא מהסיפור הקודם. אבל לפחות אני מקווה, שזה שכן בסוף יתיישב לידי בכסא הוא גם זה שישאר כשהמסך יירד, ונסגור יחד את תאטרון האבסורד הזה.